בתור מי שעבד בבית משוגעים ראיתי הרבה. אך אותו אדם זקן היה
מוזר במיוחד. ראיתי אותו בפעם הראשונה כשניקיתי במסדרון של
התאים המבודדים בקומה 3, המחלקה שבה התגוררו המשוגעים באמת.
וכמו כל המשוגעים, הוא התגורר בחדר לבן עם שולחן קטן ומרופד
במרכזו ומיטה קטנה לידו.  

פעם, כשניקיתי ליד חדרו, שמעתי אותו צורח. "אני שונא אתכם!
שונא!" הוא צרח בקול נמוך. כשחטפתי מבט מעבר לחלונו ראיתי שהיה
לבד.
הפניתי את מבטי בכדי שלא יראה אותי. "תפסיק! כבר אין לי כוח
לשמוע אותך!" נשמע קול גבוה, קצת נשי.
החזרתי מבט אל חלונו. "אתם תקשיבו לכל מה שיש לי להגיד לכם!"
הוא צרח. הוא ישב על המיטה, ליד השולחן המרופד, עם גבו אלי.
ידיו נשענו עם מרפקיהם על השולחן. יד ימינו הייתה מקופלת בצורה
של פה וראיתי שדיבר אליה. היד הפנתה ממנו את הגב. "תסתובב!"
הוא צרח בקולו הנמוך "תסתכל אלי!" היד הסתובבה לכיוונו. "מה?
מה אתה רוצה ממני? מה? אתה רוצה עוד פעם להתלונן? כל הזמן יש
לך תלונות", היד אמרה לו בכעס ובקול הנשי שלה.
אני רציתי להסתובב, אבל לא יכולתי. הוויכוח משך את ליבי. הזקן
המשיך: "אתם לא יוצלחים! אין לכם קואורדינציה. אתם לא יודעים
לנגן על קלידי הפסנתר, לפרוט על מיתרי הגיטרה או להכות על
התופים. אתם לא מהירים מספיק. אתם לא גדולים מספיק. אתם לא
יכולים לשבת בסבלנות ולצייר או לפסל. אתם לא חזקים מספיק כדי
להחזיק בכלום. אתם לא עדינים מספיק בשביל..."
"אתה?" קטעה היד את דברי המשוגע והפנתה את מבטה כלפי יד שמאל.
"איך אתה יכול לשבת בשקט כשהוא אומר עליך דברים כאלה?" יד שמאל
פשוט הפנה את גבו ליד ימין ולמשוגע.
"תסתכלו אלי כשאני מדבר אליכם!" התפרץ המשוגע לעברם. "מה?"
הגיבה היד "מה עוד אתה רוצה להגיד? כמה אנחנו לא יודעים לעשות
כלום? להאשים אותנו בכל בעיות החיים שלך? הרי רק בגללך אנחנו
לא יודעים כלום. אילו הושבת אותנו ללמוד לצייר או היית יושב
ללמד אותנו אגרוף, היינו יכולים להעסיק אותך. אבל אתה..."
"אבל אני מה?" אמר המשוגע בכעס.
"אבל אתה עצלן! אתה בזבזת את כל הילדות שלך בכלום! בשינה!
בעצלנות! אילו רק היית משחק קצת עם הילדים האחרים. אם רק היה
מעניין אותך משהו. אילו היית משחק, מנגן או מעסיק אותנו. מעסיק
את עצמך. חלמתי להיות הידיים של פיקאסו או של אייזיק שטרן."
אמרה היד.
"שתוק!" נשמעה לפתע זעקה בקול צרוד. יד שמאל הסתובב אל יד ימין
ואמר: "למה? למה את חייבת להרגיז אותו? את יודעת שהוא מטורף!
את יודעת שהוא דפוק, שהוא ימלמל לך שטויות ויכעס! אבל את יכולה
לפחות לנסות להתנהג בשפיות."
המשוגע, כמוני, נראה המום. הוא הסתכל על הוויכוח ביניהם בחוסר
אמונה. הוא הזיז את מבטו ביו שתי ידיו. יד ימין רק התרגזה יותר
וצעקה אל עבר יד שמאל: "נמאס לי! כמה אני יכולה לשמוע על איך
הכול אשמתנו. כל ערב זה אותו הדבר. כל ערב הוא צועק עלינו, איך
אנחנו הרסנו לו את החיים. די!" הוא הסתובב אל המשוגע, "די!
אנחנו לא הרסנו לך את החיים!"
המשוגע הביט בכעס על היד שלו, נראה היה שרצה להגיד הרבה ולא
הצליח למצוא תשובה הולמת. "אתה סתם זקן משוגע!" המשיכה יד
ימין.
"לא, אני לא!" פרץ המשוגע בבכי, "אני לא!".
"אתה כן! איך אתה מעז להגיד כל הזמן איך כולם היו מלטפים בנות
בנעוריך ואנחנו לא!"
"אתם הייתם גסים מדי. אף אחת לא הסכימה ללטף אותי בגללכם!"
הגביה המשוגע את קולו תוך כדי בכי.
"איך היינו אמורים לדעת איך ללטף כשאף פעם לא ליטפו אותך?
איך?"
הזקן הרחיק את ראשו מהיד והתחמק ממנה. אבל היד לא נסוגה, אלא
התקרבה והמשיכה לצעוק אל עבר הזקן: "אף אחד לא רצה ללטף אותך
כי היית ילד מזוויע! ילד מכוער! ילד מטומטם!"
הזקן הוריד את ראשו אל השולחן. ראיתי את יד שמאל מסתכלת על
הוויכוח ונזהרת שלא ישימו לב. היא הסתכלה ממושכות על הזקן שבכה
ואני סבור כי אילו הייתה יכולה לבכות, בוודאי הייתה עושה זאת.
הם לא המשיכו להתווכח עוד. אני נשארתי עוד כחצי שעה בציפייה
להמשך, אבל אף אחד לא אמר דבר. הזקן בהה בשולחן וניגב את עיניו
הדומעות כל כמה דקות. יד שמאל פנתה לפעמים לכוון הזקן וגם נדמה
לי שפתחה את פיה אבל לא הוציאה קול. יד ימין הפנתה את גבה
ויותר לא זזה.

למרות שלא ראיתי יותר את הזקן, הדבר לא יצא מראשי. תחילה
שכנעתי את עצמי שהיה סתם משוגע, אבל החלומות עליו לא פסקו.
התחלתי להסתכל על ידיי אחרת וחשבתי מה הם היו אומרים לי אילו
יכלו לדבר בעצמם. מה הייתי אומר להם, או שואל אותם. האם הן
מרוצות מעבודת הניקיון?