הם הלכו ארבעה בעיר הגדולה.
הם ראו את כל סוגי האנשים שהתקבצו.
אנשים יפים וטיפשים, חכמים ומוזרים ומדהימים. הם ראו אנשים
(ונשים) שונים זה מזה מקצה לקצה.
אבל היה משהו משותף לכולם: רעיון שהביא את כולם יחד באותה השעה
לאותו המקום.
גם האידאולוגיה הגדולה ביותר זקוקה לאנשים הקטנים, היומיומים
שיחלמו אותה, ילחמו למענה, יגשימו אותה יחד.
והאנשים הקטנים הם שונים ומשונים. ארבעת החברים ראו, למשל,
קיבוצניקים ובני מושבים לצד עירוניים מבטן ומלידה. אנשים מכל
העידות, חובשי מגבעות שחורות וכיפות לצד אנשים חשופים ביותר.
בנים ובנות נוער מתחילים אילו עם אילו. הם עמדו והקשיבו לאנשים
הגדולים (בעיני עצמם?) שנאמו בקול וסחפו תשואות, והם גם ראו את
האנשים שעמדו בצד וכאבו בשקט את כאבם. הם ראו אנשים שלבשו בגד
יחיד ודק בגשם, ואנשים שלבשו מעילים במקומות הכי חמים וצפופים.
הם ראו אנשים שהסתובבו סתם, ללא מטרה מוגדרת, ואנשים שרצו
לאנשהוא בילתי נראה.
ארבעת החברים הלכו כל הדרך יחד. הם לא נפרדו זה מזה כי הם ידעו
שויתור על אחד מהם יביא לפירוק החבורה כולה.