מכשף הגיטרות הרים את עיניו אליי.
"זה לא ברוך האצבעות שלך. חסר לך משהו אחר לגמרי."
הבטתי בו המום. צליל המיתרים היה הפעם, כתמיד, מושלם.
"מה חסר לדעתך?"
הוא חייך וליטף את זקנו הארוך. עיניו חיפשו משהו בעיני.
"שרשה לה פאם, אומרים בצרפתית. חפש את האישה." אמר, והדליק
לעצמו סיגריית גולואז ללא פילטר. העשן הסמיך היה מר מתמיד.

מעין היתה בטוחה שהיא חולמת. רק שבע בערב.
הטלפון העיר אותה בדיוק שש שעות לפני שהיתה אמורה לקום. שינה
של שעתיים תמיט קלון של ממש על הצילומים הקרובים.
"הלו?"
"הצילומים הוקדמו. תגידי לי שאת ערה ומוכנה לתזוזה בעוד עשרים
דקות?" שאל בועז, כמעט לקוני.
היא נאנחה. "אין בעיה." יריב כבר כמה חודשים לא גר כאן ומאז,
גם כך אין לה שינה של יותר משעתיים. היא דחפה את עצמה לתוך
הג'ינס, וקיללה בשקט את הכפתור הקשה.
במהירות אספה את המצלמות, הפילמים, והחצובה הכבדה. המעלית
הגבירה איטיות הבוקר, ומשהגיעה למטה, בועז כבר עמד שם, עצבני.
"תמיד את מאחרת." נזף. עיניו נהנו מהכיווץ של גבה.
היא שתקה. מאז ששכבו זה כך ביניהם.  הוא אמר לה פעם שהנאה היא
אהבה בשבילו. וככה הוא נהנה ממנה. גם אז שתקה.

ישבתי מול מיקה ב"גולה", לשם נמלטנו מהקור הירושלמי.
"אז הוא אמר לך לחפש אישה?"
ניסיתי למקד עיני במשהו אחר מאשר רגליה הארוכות. יש במיקה עוד
לא מעט דברים מדהימים.
"כן. אני אפילו לא מבין למה. הוא מכיר אותך." היא חייכה אליי
בעידוד.
"יכול להיות שאני לא האישה שאתה אמור לחפש." היא אמרה, בלי
להתבלבל.
נחנקתי קלות על הבירה שלי. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת," היא זקפה צוואר ברבורי מקסים, "שיש עוד אחת.
אולי." מבטה היה חידה.
"אני לא מבין אותך." התחלתי להתעצבן. "אם את מחפשת דרך לגמור
את זה, זה ממש לא נראה לי הולם להשתמש ב-" היא קטעה אותי.
"לא לא לא. בכלל בכלל לא. חשבתי על זה שמה שחסר נמצא אצל אישה.
ואותי אתה מכיר," היא חייכה מתוק. אני התחלתי להירגע. "אז זה
כנראה אומר שזו לא אני."
"אז מי זו יכולה להיות?"

"את מוכנה להתחיל להאיץ את הקצב?" שאלה פז, הדוגמנית הכי יפה.
"אני קופאת מקור כאן."
חוף הים היה שורף על העור בקור הנוכחי.
"שלוש דקות, ואל תורידי את המעיל עדיין." אמרתי, מודעת היטב
לזה שהקור הזה חודר גם חרמונית בלי למצמץ בכלל. השוטים
הראשונים היו חייבים להיות אפורים, כצבע השמיים. רצועת החוף
שנמתחה תחתיהם נראתה כמו מראה כסופה וענקית. פז במרכז,
והערמוני ישתלב מדהים באפור. הדיגיטלית אישרה את הקונספט.
בועז עמד לידי, ידיו שלובות בכפפות מהאלפים שלו.
"את בסדר?" שאל לחשש.
"כן."
"תביאי נשיקה." שפתיי הכחילו עוד יותר.
לראשונה בינינו. "לא בא לי."
"בלי טובות," הוא מחץ את שפתיו לשלי.

"צדקיהו עדיין פתוח. בא לך איזה שווארמה?" אני אומר כשהיא
סוגרת את הדלת של הג'אסטי, ונועלת את ירושלים בחוץ.
מיקה מחייכת מתוק. אני מת על זה שאין לה בעיה לאכול תמיד.
"יאללה."

חצות וחצי, חזרה בירושלים. אני ופז הולכות לתקוע שווארמה. היא
נולדה רזה ותמות רזה, אז שתאכל טוב באמצע, כך היא אומרת. אני
מחייכת, ולוקחת בירה שחורה בנוסף.
"מעין, למה את עדיין עם המפיק הזה?" פז מתחקרת אותי.
"הוא זיון טוב," אני יורה.
היא צוחקת, והטחינה נוזלת לה. "זו לא סיבה להיות איתו. הוא די
מגעיל."
"כן." אני חושבת על ידיו. אחר כך על קולו, מצטמררת קור.
"מחר צילומי סטודיו אצלי." אני מחייכת. היא, אני וגיטרה. אין
בועז.
"תביאי חימום טוב." היא צוחקת. אני חושבת כמו מצלמה, מנציחה
פניה, כשהדלת נפתחת בתנועה מהירה וזוג צעיר ויפה נכנס פנימה.
זה היה יוצא זורם ונפלא.

מיקה הולכת לשירותים, ופתאום זוג עיניים אפורות נעימות, מהעבר
השני.
היא מחייכת במבוכה. היא ממלמלת משהו.
אני לא מצליח לשמוע. לרגע היה שקט, וקולה נשמע צלול.
"הוא מהפנט אותי בעיניים." פעמוני קולה הדהדו לפני הצחקוק של
חברתה.
אני ניגש, שוכח לרגע הכל.
"יש לך קול נפלא."

למחרת, אחרי הצילומים, היא החזירה לי את הגיטרה.
"זה היה בדיוק מתאים." עיניה זרחו.  "אזמין אותך לראות מה יצא
ממנה."
ידיה היו חמימות. לחיים אדומות ניבטו אליי, מבריקות ונרגשות.
"אין בעד מה. הדוגמנית," הצבעתי על הגיטרה, "התנהגה יפה?"
"מאוד יפה." היא צחקה. צחוקה נשמע לי מתנגן, מתגלגל. "ולגיטרה
שלך יש אופי."
התיישבתי על אחד הכיסאות וניגנתי לה סתם משהו, מהזיכרון.
מנגינה רכה, מלנכולית.
היא עצמה את עיניה והקשיבה לי מאלתר על שרידי זיכרון, ועל פניה
היסחפות מפתיעה.
גם כשהפסקתי לנגן מעין עמדה שם, עצומת עיניים.
ליטפתי את לחיה, מלטף את הנימים האדומים השזורים, חש בכף ידי
את הפעימה הרכה.
עיניה נפקחו חום ענוג, מחייכות. למרות המבוכה, לא אמרה דבר, רק
נתנה לידי ללטף את לחייה, בלי לומר דבר או לנוע. בלי מאמץ.
אני לא זוכר מתי נפתחו שפתיי על שפתיה. אבל כל מה שבא אחר כך
היה פתוח ועגול וצלול,
כמו השקט שלפני המוזיקה.

"לשנינו יש מישהו לסיים עכשיו, לא?" אמרתי, "ויש רק שתי
אופציות למה יסתיים." שפתיו התחייכו בבת אחת.
הוא חיבק אותי, שרוע לצידי על המזרון בסטודיו.
-"אין כאן התלבטות." פקח עיניים. "אני מרגיש אותך."
"זה מה שמוזר כאן." ניסיתי להכניס הגיון. "אני לא מבינה את
זה." נאנחתי. הוא חייך. "אז תרגישי."
שפתיו ליטפו את כתפיי שוב. הסטודיו התחיל להטשטש מסביב, ושוב
שקעתי במתיקותה של הדממה, נותנת לדמעה להתגלגל על הלחי, בלי
לפחד.

הזקן הלבן ארך, אני שם לב רק בסוף התיבה האחרונה. לא זוכר איך
התחלתי לנגן את זה, רק צף עם הצליל. עיניו עוקבות היטב אחרי
הידיים בשריגים, מתכווצות קלות, לא מרמזות לי דבר על גזר
הדין.
המכשף מביט בי, תוהה. הצלילים האחרונים גועשים גוועים בינינו.
הוא מצית את הגולואז ומגיש לי. אני נחנק לרגע, מעלה את המרירות
על הלשון, מגלגל בה כמו היתה סוכרית דבש.
"אני מבין שמצאת." הוא מחייך.
"אני מניח." אני מחייך חזרה.
"אתה עדיין מפחד מהסוף," הוא קובע ומסלסל עשן לתקרה.
"זה לא טבעי?"
הוא הישיר אליי מבט.
"תהנה ממנו. אם מצאת," נשען לאחור וחייך, "תאהב."