יום שבת בערב, אחרי ארוחת הערב המוקדמת של הקיבוץ. אנחנו
יושבים על הדשא שלנו, מתחת לעץ האבוקדו הענק, ומתגבשים
להנאתנו.
זהו קיבוץ של ניצולי שואה והזקנים לא נותנים לאף אבוקדו להירקב
על הדשא. העץ שלנו נמצא על אם הדרך בין חדר האוכל למגורי
הותיקים, ולכן הוא חלק קבוע ממסלול שיטוטם הלילי.
באור אחרון הם נעמדים מתחת לעץ הענק ותרים בעיני הישיש
המורעבות שלהם, את פגרי הפרי המנקדים את הדשא.
בארוחת יום ששי אתמול, זקני הקיבוץ רדפו אחרי רובי, תורן
המטבח, וביקשו קצת תוכן במרק, העגה המקומית לאטריות המבושלות
שנשכחו בקרקעית הסיר.
"יש מי שמחפש תוכן בחיים ויש מי שמחפש תוכן במרק", לעג להם
רובי, שותפי לחדר, מרוצה מעצמו, אחרי תורנות המטבח שלנו.

אנחנו הגרעין החדש של בוגרי צבא, סטודנטים פחות או יותר, שבאו
לחיות ולעבוד בקיבוץ למשך הקיץ:
איריס ושרה - עובדות במכבסה. סימן שאלה. סימן הקריאה לא
מענין.
מיכל - גבוהה ויפה באה לחפש חתן, עובדת בבית ילדים.תמצא.
אני - באתי כדי לשנות, לפרוק שעות לימוד ארוכות, אינטגרלים
לא מסוימים, אקסיומות שלמות, חוקי פיסיקה מסובכים לתוך מה שהיה
נראה לי כטבע, מחפש חברים שאולי יהיו לי, לקיץ ואולי לאחרי.
סטודנט תינוק. עובד במטע התפוחים, עדשות המגע דבוקות לעיניים
הדומעות.
אורית - פני ינשוף חכמים. חיוך זויתי שמשתף את העיניים,
סיגריה נצחית בזוית הפה.  ילדה של שירים וקפה וסיגריות, רזה
כמקל חדה כתער, מקלות רגליה השחומות יוצאים ממכנסיים קצרים
מידי ונגמרים בזוג נעליים גבוהות מלאות בוץ. באה בשביל הכסף.
לומדת ספרות, עובדת באבוקדו.
רובי - ילד תפנוקים יחיד, פליט בית צבי. כל הלילה כותב
תסריטים הזויים על מכונת כתיבה עתיקה. בשלוש וחצי בבוקר הוא
נרדם בבגדיו ובנעליו, ראשו שמוט על מכונת הכתיבה.בא כי רצה
לברוח מתל אביב, כאילו עובד במטע התפוחים, אבל לא ממש. כדי
להעיר אותו בבוקר חייבים דלי מים וגם זה לא תמיד עוזר.
דנה - דנה יפה. דנה תמיד מחייכת. דנה יפה גם בחולצה הכחולה
של הקיבוץ, דנה יפה עוד יותר בלי חולצה, רק חבל שלא יצא לי אף
פעם לראות את זה, כמו גומות החן שלה מחייכות אלי דנה דנה דנה
דנה. באה בשביל אורית, לומדת עם אורית, דנה עובדת במדגה, באשר
תלכי אלך, ואיך תדעי..

עודד, דני וצביקה מהמדגה מגיעים לארוחת היכרות עם הגרעין
החדש,ואיתם דליי הקרח שבתוכם דגי בורי שנלכדו רק לפני
מספר שעות.
קיבורת זרועו של צביקה, עבה יותר מירכיה של אורית. למרות זאת
הוא שולף במיומנות את הדגים מדלי הקרח, ובשלוש תנועות סכין
ארוכות שולף את האדרה וזורק אותה לכיור. עודד מניח את הדגים
על הפלטה שמעל לגחלים.
צביקה מסביר לנו שהבורים זה דג חצי חצי,  נולד בים וגדל במים
מתוקים בבריכות. הוא טוען שהבורי כשהוא מטוגן הרבה יותר טעים
מהפורל, שלא גדלים בבריכות שלו אלא במי הדן הסמוך.
עודד ודני מהנהנים בהסכמה.

ריח הדגים אולי, מביא לפה את זלמה הזקנה, משוגעת הקיבוץ.
גם היא מגששת במקל ההליכה שלה אחרי כמה פירות מרקיבים בין
גבעולי הדשא. "מאודים עשנים למלח הארץ" אומר עליה צביקה, בן
לשניים כאלו בעצמו.
"ובחזרה" ממלמל רובי, וצביקה השים עצמו כלא שומע.

אורית ואני מחליפים חיוכים והבהובי סיגריות, גבותי כמעט נחרכות
כשאני מקרב את הסיגריה שבפי לגחלים כדי להדליקם.
דנה התעייפה ונשענת, גבה על רגליו של עודד, דקירה.
צביקה מספר בדיחה. כולם צוחקים, גם דנה. דקירה.
מישהו מוציא גיטרה, מישהו קופץ לחדר להביא קפה, ריח הדגים נדבק
לאצבעות ולא יורד גם בשפשוף לימון. דנה מחייכת לכולם גם אלי,
דנה שרה. דנה מחייכת לרובי. דקירה.

"כל הכבוד לדנה, בזכותה הרווחנו ארוחת דגים", צוחק רובי בחדר,
בעודו מביס יתושים לכתמים אדומים על קירות.
למה אתה חושב? אני שואל אותו אבל יודע היטב שהוא צודק.
"לא היה נעים להם להזמין רק אותה אז הזמינו את כל הגרעין".
"הם בעצם הזמינו את עצמם אלינו" אני מתקן.
"נכון, עכשיו הם גם יודעים איפה היא גרה". דקירה.
גם הלילה רובי לא מתקלח, במקום זאת הוא שולף את מכונת הכתיבה
ואת חיוך השמוליק קראוס שלו, והולך לכתוב רומנים ליליים מתחת
לעץ.
אני נרדם, רוצה לחלום על דנה אבל חולם על תפוחים, הם מתגלגלים
אלי מהעגלה העמוסה, קורצים לי מראש העץ.

רק לאורית היה שעון מעורר, ברבע לחמש שמעתי את קולה הצרוד,
והאור נדלק בחדר.
השכמה לכולם,הבוקר גם לרובי,, אגלי טל בחוץ, נקווים על עלי עץ
האבוקדו הענק.
ספק ספקו של אור ואנחנו בדרך לחדר האוכל. לקפה הראשון שלפני
ההסעות למטע. כולנו אפופי שינה, רובי יותר דנה ואורית פחות.
דנה מחזיקה בידה את מגפי הדייג מאתמול.
אורית מחזיקה בידה ספל קפה בוץ.
"פרגוסון אדום, ג'ון דיר ירוק, ומלחמת דת תצית פה, אם תשאל מי
יותר טוב", אמר לי קליין הפלספן אתמול בלי ששאלתי.
הבוקר הוא נוהג את הפרגוסון המקרטע ברברס, שלא נשכח שהוא יודע
לעשות רברס עם עגלה של טרקטור, כמעט לתוך חדר האוכל.
עלינו כולנו על העגלה, רועדים מצינת הבוקר, רק דנה טיפסה לתוך
הטרנזיט של המדגה. דקירה.
אורית דייב וסטנלי יחד עם שני מתנדבים ירדו באבוקדו, ואנחנו
המשכנו למטע התפוחים.
אני מתמרן את המיכלזון בכוח לבין הענפים השורטים, רובי כמעט
נרדם על הסולם. ברבע לשש אני חוטף את הענף הראשון לפרצוף, מה
שמתיז עלי את אגלי הטל ומעיר אותי סופית. אני מתחיל לספור את
הדקות לארוחת הבוקר בחדר האוכל, מקווה שנגיע לחדר האוכל יחד עם
עובדי המדגה.

יומיים אחר כך, אחרי הצהרים בבריכה.לאורית אין בגד ים, היא
שוחה עם חולצה שחורה ומכנסי התעמלות. כשהיא נכנסת למים, רובי
לוחש שבטח אף פעם לא קנו לה חלק עליון לבגד ים כי לא היה צריך,
אני מחייך בנימוס. לדנה דוקא יש בגד ים לבן, שמבליט את עורה
השחום.
דנה ואורית שוחות במים.
אני יושב ליד רובי, ששונא לשחות ומשרבט הרהורים לתוך דף. מיכל
ושחר מהקיבוץ מלחששים אהבה בפינה.
בין הבריכות אורית יוצאת להדליק סיגריה, מתישבת לידי לשיחת
גישוש. אני איתה במופגן אבל לא מסיר את העין מדנה.
אחרי רבע שעה, דנה ואני במים, מתיזים מים זה על זה בצחוקים
גדולים. דנה יפה במים עוד יותר. דנה דנה דנה דנה.
כשאני סוף סוף מצליח לתמרן אותה לשיחה שקטה באיזה תרוץ, היא
מסמנת לי שאתקרב, אני מקרב אוזן לפה, שערי הארוך נושק לשערה
הקצר, ושומע "שלא תעיז לאכזב את אורית".