אני שונאת לנשום לידו. הוא לוקח את כל האוויר שלי ואז אני
נשארת בלי כלום.
אני גם לא מתכוונת להיכנס לקופסת הנעליים הנאצית שלו. נמאס לי.
אני רוצה הביתה. רוצה לאמא.
אני חושב שהיא רוצה לברוח ממני, הילדונת. אבל היא לא תמצא את
הדרך החוצה בכל מקרה...
סגרתי לה את חורי האוויר עם מסקינגטייפ.
- אני אתן לך לצאת אם תבטיחי שלא תציקי לי.
ואל תזוזי יותר מדי. זה מפריע לי בזוית של העין.
את מוכנה?
- כן.
הוא נתן לי לצאת מהקופסה. אור חזק. אוויר בטעם קינמון.
הוא לא נותן לי לצאת הרבה. הוא שומר את זה לרגעים מיוחדים.
אם הוא הוציא אותי, הוא כנראה רוצה לשחק איתי.
אני אוהב לשחק איתה. אני אוהב לראות אותה מחייכת, מלאה באור
כזאת.
אבל אני כשלעצמי מעדיף את החושך. הייאוש.
כשהיא בוכה בשקט בשקט, והכתפיים שלה רועדות והיא מבקשת ללכת,
או שאחבק אותה, או שאביא לה קצת מים.
ומבט הפליאה הילדותי המזועזע שלה כשאני צוחק לה בפנים, גם
כשאני רוצה לחבק אותה. כי זה המשחק שלנו.
אז אני אמשיך את המשחק שלנו, ילדתי האהובה. אני אשחק עם
חלומותייך.
אביא לך צעצוע וחיבוק ואפילו כוס מים. אולי אפילו אוציא אותך
מהקופסה קצת.
אבל את יודעת שהכול חייב לחזור למצבו הטבעי, למקומו בעולם.
אז אני אקשור אותך למיטה, או לברזלים של החלונות הקטנים בחדר
שלנו, כדי שיהיה משהו שיקרר אותך.
אני אביא חברים וכולנו נשחק איתך את המשחק. ואת תהיי קטנה
לבד.
ואני לא אשכח את המבט שלך כשתראי מבעד לדם ולהשפלה, שאני משאיר
אותך לבד איתם, עם החברים שלי. כי דמך הפקר ורגשותייך עלעלים
מתים.
ואחרי כל שיקרה לך איתם, כשאחזור אחכה עד שלא תהיי צמאה כדי
להביא לך כוס מים.
ואפילו לא אשאל אם את בסדר.
וגם אז, ילדתי המתוקה, תתחנני לחיבוק.
הוא בא. הוא מנשק אותי ומחבק אותי. הוא נותן לי צעצוע וכוס
מים.
אולי הוא משתנה. אולי עכשיו הוא באמת יגן עליי כי אני הנסיכה
שלו, הילדונת.
והוא באמת יגן עליי ממני מהחושך, בעיקר מעצמו.
