רוצה לומר לך כל כך הרבה וכשסוף סוף מתגברת על הבושה שלפעמים
משתלטת עליי, פותחת את הפה והמילים פשוט הולכות לי לאיבוד.
מרגישה כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הבובה האהובה עליה ביותר.
איפה הימים של התמימות התמידית שפתאום נעלמה?
איפה האור המנצנץ בעיניים שמספר על אהבה?
בחוץ שוב נהיה קר כמו שבפנים, בתוך הלב שכבר ספג הכול ועוד מעט
יתחיל לנזול. פותחת את העיניים ולא רואה כלום.
אחד עשרה מטומטמים רצים אחרי כדור אף פעם לא הבנתי כדורגל. עוד
שלוק מבקבוק הייניקן שלא רוצה להסתיים ומאפרה חצי ריקה. חושבת
עלייך יותר מדי אבל לא מצפה לכלום. סיגריה נשרפת לאט כמו נשמה
שמעלה עשן ובתוכי יש ערפל של רגשות סתומים שאי אפשר להסביר.
אני נשאבת לתוך מערבולת גדולה ורוצה לתפוס אותך איתי אבל ללא
הצלחה. גם אם אתה חושב שאתה יודע הכול אתה לא יודע דבר.
האופטימיות שלי כבר מזמן התפטרה. מרחוק מבצבצת הודעה על פסטיבל
שאני לא אהיה בו ואז מה?
אולי פעם הייתי מלאת אהבה.
פותחת את העיניים ורואה אותה. |