השעה הייתה חמישה לחצות, בשעה הזאת ביום חול, העיר חשוכה,
ושקטה, השקט כמו ערפל שורץ מסביב, ומכהה את החושים. מדי פעם
מנתר חתול מפחי האשפה ומפר את דממת הלילה, אך לא יותר מזה.
והאורות שבעיר, כבויים כמובן, מכיוון שצוותים שונים ומשונים
שאיש לא מכיר, או טורח להכיר, ולתמוך, שובתים כעת. בגלל שלהם,
אין כסף כדי להאכיל את ילדיהם כשיחזרו בצהרים מביה"ס והגן.
אנשים הולכים באפלה, ללא אור הפנסים שיאיר את דרכם, קולם הצמא
לאוכל ויחס שווה, מתמוגג באפלה, ומהדהד לתוך הנצח. הכל חשוך,
ואיש לא רואה אותם, את מצוקתם, סבלם של אלו...
וגם האור הקבוע של העיר, טיפת האור האחרונה שעמדה בכדי לבלום
את כוחות החשכה, הייתה הלבנה, וגם היא היום, כתבה בכוכבים:
"מצטערים- עיצומים".
ובשעה עגמומית זו, ישב אדם אחד, שמן, באמת שמן, לא רק שמן
במראהו אלא גם באופיו, באופיו שמן. ועשיר, היה, באמת עשיר.
עשיר ושמן.
והאיש הזה, עיניו עייפות ומעקצצות, ספר את שטרותיו...
וכך עשה, כמו שהיה נוהג לעשות בכל ערב, מהשעה שמונה בערב, עד
חצות הלילה.
הוא אהב לספור את כספו, "אני חייב לבדוק שחלילה וחס לא נעלם
חלק מן הכסף" היה מתרץ לחבריו, כדי שחס וחלילה לא ירכלו ויחשבו
מחשבות, שלא ישנו דבר בשורה התחתונה.
אחזור ואציין, שהוא אהב לספור את כספו, לראות... כמה שיש לו
הרבה... רק שלו... הרבה...
"לעזאזל כל כך הרבה, רק שלא אתבלבל בספירה..." חשב האיש, ואלה
למעשה היו צרותיו היחידות.
100, 1000, 10000, 100000, 1000000, 1100000, ואוו הייתי אומר
שזה הרבה...
וזה רק, גדל...
הוא סיים לספור, ארז את כל כספו בכספת,  הייתה זו עבודה קשה
במיוחד, והלך לישון, כשהאורות בביתו דולקים, הרי מה זה חשוב?
החשמל בחינם.
והוא ישן, שינה טובה, שקטה, בריאה ושלווה...
ומחוץ לביתו, ברחוב האצילי והאיכותי, פנס הרחוב דלק ואורו זהר,
מאיר את השכונה כולה.
ומה יקרה אם הוא יכבה?
והאיש השמן, הוא זה, שתפקידו לדאוג שהאורות ידלקו בכל העיר,
כנראה לא הבין, שאלה הם לא סתם פנסי רחוב.