טאאח האגרוף פגע בקיר בחוזקה וגל של כאב הציף את ידי. "לעזאזל!
לעזאזל! איך נתתי לזה לקראת...פשוט אידיוט! ידעתי, ראיתי,
אידיוט!". הסתובבתי בחדר חסר מנוחה, מתייסר. החזה כאב, עמוק
בפנים, משהו לא מוגדר לא פיזי אבל בכל זאת כואב.
ריקנות...כמיהה... "אולי אני אתקשר אליה עוד פעם אחת, רק עוד
פעם אחת...לשמוע שוב את קולה, רק לרגע קט, להרגיע קצת את
הכאב...לא! אסור! תהיה חזק! קשה...חסר...כואב..." טאאח עוד
אגרוף פגע בקיר בחוזקה, הפעם משאיר אחריו סימן אדום, דם,
וכאב...אבל לא כמו זה שבלב..." הרוס, שבר כלי...צריך להיות
חזק...חזק..."
בכי.

הכל התחיל באותו יום גורלי בצבא עם תחילת הקורס. שם ראיתי אותה
לראשונה, קטנה, שחרחורת עם פנים מתוקות, סוחבת תרמיל פי שניים
וחצי לפחות מהגודל שלה. כל כך לא הטיפוס שלי. היינו שני קבוצות
- הקבוצה מת"א והקבוצה מירושליים, כל קבוצה מגובשת בפני עצמה
אבל ללא קשר עם הקבוצה השנייה. אני עם האבירות המקוללת שלי
והרעיון המוזר של "בואו ניצור קשר עם החברה מירושליים" שכל כך
לא אופייני לי, ניגשתי והצעתי לעזור לה עם התרמיל. למרות שכל
רגע היא עמדה לקרוס והיא נאבקה נואשות עם התרמיל היא הביטה
לעברי, חייכה וסירבה. "השתגעת?!, מה פתאום, אין שום בעיה" היא
אמרה והמשיכה לדדות במורד המדרכה אל עבר הבניין. תמיד רצונית
וחזקה. (אני נזכר עכשיו שזו הפעם הראשונה שהבחנתי בגומה שיש לה
כשהיא מחייכת. רק בלחי אחת, כל כך מתוקה). "תומר" חייכתי בחזרה
בעודי הולך לצידה. היא הביטה בי שוב וחייכה "נעים מאוד, אני
הילה".

ישבנו יחד בשיעור, משהו משעמם על קידוד ב- C תחת VAX. מהר מאוד
עברנו לשבת יחד מאז אותו היום בו הכרנו ונהננו מכל רגע משותף.
כמו ברוב השיעורים גם בשיעור הזה עסקנו הרבה יותר בשיחות
סתמיות מאשר במדריך. ואז זה נודע לי, יש לה חבר, רועי. ידיעה
סתמית כי ממש לא התכוונתי לכלום והיא הרי בכלל לא הטיפוס שלי.
ולפתע המולה, בהלה, כולם צועקים. אנחנו נגשים ורואים את תומר,
זה מירושליים, מתפתל על הרצפה, נחנק ומפרפר. "תזוזו כולם, אל
תתקרבו, שמישהו ירוץ ויקרא לרופא, מה יש לו?" צעקות נשמעו מכל
עבר. המדריך ומפקד הקורס רכנו מעל תומר וניסו לשווא לתקשר
איתו. הגיע הרופא, בדיקה קצרה ותומר פונה באלונקה. הבטתי
בהילה, ואז שמתי לב, היא בוכה. תומר היה ידיד קרוב שלה. משהו
צבט את ליבי באותו הרגע. ההמולה, ההתקף והבכי...קרבתי אותה אלי
וחיבקתי אותה חזק, חיבוק מנחם והיא נאחזה ובכתה.

סוף השבוע הגיע, חוזרים הביתה סוף סוף. הלכנו אני והיא שלובים
יד ביד מחדר האוכל אל הכיתה. "איזה כיף, שיעור אחרון" אמרתי.
היא נעצרה. היא הביטה בעיני, ונתנה לי פיסת נייר. "מספר הטלפון
שלי. תתקשר אלי בסוף שבוע". "בסדר" אמרתי ולקחתי את המספר. היא
חייכה וחשפה שוב את הגומה החמודה בלחי.

"לא טלפנת!" היא אמרה בקול מאשים. "חיכיתי ולא התקשרת". עמדתי
שם מולה ולא ידעתי מה להגיד. האמת היא שלא לקחתי את זה כל כך
ברצינות. הרי יש לה חבר והייתי עסוק בסופ"ש וזה די ברח לי
מהראש, מה גם שהעדפתי שלא. היא התחילה להתקרב יותר מידי וכל
עניין החבר הזה עמד באוויר בצורה שרק מבשרת רעות. "בשביל מה
אני צריך את זה" אמרתי לעצמי "מה גם שהיא בכלל לא הטיפוס
שלי..."
גמגמתי איזה תרוץ. ראיתי את המבט של חוסר שביעות הרצון בעיניה
אבל העניינים חזרו להיות כרגיל. שוב תומר והילה הולכים יד ביד,
יושבים ביחד, אוכלים ביחד, צוחקים ביחד, ביחד.

סוף שבוע אחר כך כבר זכרתי להתקשר (לא העזתי שלא) ומאז לא
הפסקנו לדבר. כל יום. כל היום. חוץ מהרגעים שהיא דיברה איתו,
החבר. אבל זה היה בסדר כי הרי אין לי שום כוונות כלפיה, נכון?
וביחד איתנו גם כולם התחילו לדבר, ולא הפסיקו. תומר והילה,
הילה ותומר...והחבר...קנאים! הם לא מבינים שאין כלום, אנחנו
סתם ידידים.

אני לא יודע להצביע על הרגע המדוייק שבו התאהבתי אבל זה קרה.
גם אם ידעתי, ולא רציתי והיא בכלל לא הטיפוס שלי. לא יכלתי
להכחיש - התאהבתי. "תגיד לי אתה אידיוט?" שאלתי את עצמי. "מה
אתה צריך את השטויות האלה? אתה בכח רוצה להיות אומלל?" אז
אזרתי את כח הרצון המפואר שעמד לרשותי והחלטתי להתחיל להתרחק.

היא לא הבינה מה השתנה. לא עוד ביחד, לא הולכים יד ביד, לא
יושבים ליד. קצת מדברים, קצת מתקשרים וזהו. היא הייתה כל כך
אומללה...וכשראיתי אותה ככה נעשיתי אומלל בעצמי. כל מבט אומלל
שלה כמו סכין בליבי, ואני נופל עמוק יותר ויותר במקום ללכת
רחוק. ואני לא יכול להסביר, "תראי הילה אני מאוהב בך אבל יש לך
חבר אז אני חייב להתרחק, בשבילך ובשבילי, תביני זה ייגמר רק
רע". שותק.
שותק וסובל...ואוהב...

נשברתי. אנחנו יושבים יחד לבד על מדרגות באיזה רחוב, מביטים זה
בעיניו של זו. "מה יהיה?" אני שואל. "לא יודעת" היא עונה. "מה
אתה רוצה שיהיה?" שקט. ורק העניים היפיפיות הללו, והמבט...
"אני לא יכול לבקש ממך" אמרתי, "אם צריך אז אני אעזוב, כמה
כואב שזה לא יהיה..."
"אל תבקש" היא השיבה, "אבל אל תעזוב, יהיה לי מאוד מאוד חבל
לאבד מישהו כמוך"
באותו השלב עוד אולי יכלתי לעזוב, להפסיק, לברוח. אבל לגורל
היו תוכניות אכזריות אחרות עבורי כפי שאני עתיד לגלות.

"החניך תורן אשם" הכריז מפקד הקורס. "הילה את היית אחראית
והיית צריכה למנוע את התרגיל המטופש הזה. את תעלי לועדת הדחה".
שלושה ימים לפני הסוף, מסדר אחרון, ומה אנחנו עושים? עומדים
ללא נעליים. מסדר היתולי ע"פ המסורת. רק שהפעם הם לא חשבו שזה
מצחיק. "ביזיון, בושה, אנחנו נמצא את האחראי ונזרוק אותו
מהקורס". וכשהם לא מצאו את האחראי הם חיפשו שעיר לעזאזל -
החנת"ר. ולרוע מזלי (ומזלה) במקרה זו הייתה הילה. ליוויתי אותה
אל הועדה. "אל תדאגי, יהיה בסדר, הם לא יעיפו אותך" ניסיתי
לנחם וליבי כל כך הזדהה וכאב. "תפסיק" היא אמרה, "אתה יודע טוב
מאוד שהם יזרקו אותי". "אז אני אגיד להם שזה הייתי אני" אמרתי
ומה שמפליא היה שבאמת התכוונתי לזה. היא נעצרה, הסתובבה והביטה
בי במבט קודר ורציני. "שלא תעיז" היא אמרה. "שלא תעיז".

חיכיתי בחוץ באצבעות שלוות. כל כך קיוויתי שיהיה בסדר. היא
יצאה. היא התקרבה ולפני שהבנתי מה קורה נאחזה בי חזק. דמעות
מילאו את עיניה והיא החלה לבכות. חיבקתי אותה בחוזקה, באהבה,
וככה עמדנו זמן רב. מחובקים, אוהבים, כואבים.
"תבטיח לי משהו" היא אמרה.
"מה?" שאלתי.
"שלא תעזוב אותי לעולם..."
באותו הרגע הכל השתנה, מאותו הרגע הייתי שלה - לנצח.

הקורס ניגמר. נשארנו אני והיא. אני והיא והוא...
לאט לאט היא הלכה והתרחקה - רחוק מהעין רחוק מהלב. אבל הלב שלי
היה אצלה ועכשיו היה תורי לסבול. והיא לא הבינה שבלעדיה אין לי
קיום, שבלעדיה אני כלום. המצב התדרדר מיום ליום. התחלתי לעשן,
לשתות ולהזניח את עצמי. אם אין לי אותה מה זה משנה?
ואז החלטתי להפסיק, להפרד, לנתק את הקשר לחלוטין, והאומללות
הרקיע שחקים...
וככה מצאתי את עצמי באותו המצב שתיארתי בהתחלה.

מסתבר שהזמן באמת מרפא את הכל, גם אם לעיתים זה לוקח זמן רב.
הזמן עבר, ליבי התגבר, ואת יצאת מחיי (לפחות לזמן מה).
וכל שנשאר מאותו הסיפור הם צלקות. צלקות וזכרונות...
ממך...

סוף דבר

רגעים של אושר
בים של דמעות
לא יכול
להמשיך כך לחיות
שלום הילה
אשלחך לחופשי
הכלוב נפתח
זה באמת לא אישי
זהו נגמר
היה נהדר
כל רגע קט
כשאת בי נגעת
כל רגע קט
כשאת בי הבטת
לראשונה בחיי
הרגשתי מיוחד
כל כך נפלא
ולא עוד לבד
אותי חיפשת
חפצת להיות
ביחד נלחמנו
מול כל הצרות
כשאני מעדתי
הושטת לי יד
כשלי קראת
הגעתי מיד
צחוק ודמעות
וחלום כה מושלם
רציתי שלא יגמר לעולם
אבל לא משנה
מה רצה הלב
לא משנה
עד כמה זה כואב
היה זה חלום
חלומו של טיפש
שרצה להאמין
שזה מה שיש
לרגע קט
היה עוד חם
יום מושלם
שלא אשכח לעולם
הינו ביחד
כמו זוג יונים
הולכים יד ביד
צוחקים
נהנים
אז עוד קיוויתי
והיתה עוד תיקווה
היום נותרה
רק אכזבה
הגיע הבוקר
החלום נגמר
נאחז בחוזקה
במה שעבר
שלום הילה
לוחש לו הלב
שלום הילה
אני עוד אוהב