בהתחלה, כשאתה עוד צעיר אתה אפילו לא חושב על זה. העניין של
מוות לא ממש עובר לך בראש. אתה כאן כדי לחיות, לא? אחר-כך, אתה
קצת גדל. ופתאם אתה קולט שהחיים שלך יגמרו מתישהו. נקודה מאוד
קשה, התקלות ראשונה במוות. והם כל כך קצרים, אבל מצד שני. מה
שיהיה יהיה, ואתה פשוט תחיה את מה שניתן לך. הזמן עובר ואתה
גדל עוד קצת. אתה לא לגמרי בטוח איפה אתה, ואתה רואה אנשים
אחרים בגילך. זרוקים, עושים שטויות, בטלויזיה מספרים על כאלה
שהתאבדו. איך מישהו יכול להיות כזה טיפש אתה חושב. לזרוק את מה
שניתן לו, לא יאמן. אתה פשוט לא מבין את זה. מאיפה כל הדיכאון
הזה. אצלך הכל בסדר, או לפחות זה מה שאתה מרשה לעצמך להרגיש.
ורק ככה אתה מרשה לעצמך להתנהג. אתה גדל, מתבגר. עובר שלבים
בחיים. עובר דברים בחיים. יש את אילו שמוטרדים מכמה פעמים הם
יסעו לחו"ל השנה, ויש אותך. זה קשה, אבל מסתדרים. כי אתה בטוח
שהכל יהיה בסדר. אבל זאת רק ההתחלה. נהיה יותר ויותר קשה,
מעיק. הקירות שמסביבך מתפוררים ואין ממש מה לעשות בעניין, חוץ
מלשבת ולראות. אתה מוצא את עצמך בלילה, חושב על מה יהיה עם
תקפוץ מאיזה גג של בניין. אבל עדיין ברור לך לחלוטין, שלעולם
לא תעשה את זה. עוד כמה לילות עוברים, ואתה פתאם קולט. שבאמת
יש דברים שמחוץ לשליטתך. אתה הולך ברחוב ואומר, האמת. לא ממש
מפריע לי למות עכשיו. לא הייתי עושה את זה, אבל אם הייתי צריך,
אז מה. אתה מחפש אנשים אחרים. אבל אין. היית קצת יותר מדי
אטום, קצת יותר מדי זמן. ואנשים אחרים אין, לפחות לא כאלה
שיבינו. אתה מתחיל להבין. אתה מבין מה עומד מאחורי התאבדות.
אתה מרגיש קצת פחות חכם, אבל טיפה יותר מודע. לא מתחבא מאחורי
דברים, ואותו המעשה כבר לא נראה לך כל כך לא מובן. אתה שומע על
אנשים שעשו את זה, ואתה אומר טוב. ושותק. יום אחד אתה הולך
ברחוב. כמה דברים נפלו עליך בו זמנית, וברור לך שאפילו אם יהיה
טוב יום אחד. זה לא יהיה עכשיו. בכלל אתה חושב, שאף פעם לא
יהיה טוב. לא יכול להיות טוב. ככה אתה מרגיש. אתה משוטט. לשוטט
זה חשוב במצבים האלה, ואתה מהלך לך. דברים שהיו עושים אותך
מאושר, כמו שמש. פרחים, סתם ללכת. נראים חסרי חשיבות. העולם
נראה בפעם הראשונה, מקום רע. כנראה שמעצמך אתה לא יכול לברוח.
בחיים לא תגיד את כל מה שאתה רוצה, לא סביר להניח שתשיג הכל.
ואתה פשוט לא מבין, איך יתכן מצב קיומי כלשהו, שבו תהיה מאושר.
אפילו אם מיליוני שקלים, אתה לא מרגיש שתהיה מאושר. אתה רואה
כמעט בדרך פלא בניין. אתה מתחיל לטפס, מסתכל על דירות. סתם,
אתה לא מכיר שם אף אחד. בכלל, מעניין מה הם עושים עכשיו כל
האנשים האלה. אתה רואה את הכניסה לגג, היא פתוחה, והשמש מציצה
החוצה. זה נראה מקום מושלם. אתה עולה, נעמד קצת בחוץ.  סופג את
השמש, את האויר, את הנוף. אך הדברים עדיין מעיקים. כאילו שקשה
לקחת שאיפה גדולה. אתה רואה את הקצה. הפחד שלפול, נראה לך
מצחיק. הרי לא אכפת לך למות, אז למה שלא תלך להסתכל מהקצה. אתה
נעמד על הקצה, הבניין גבוה ואנשים אחרים לא שמים לב, וככה שיש
לך שקט. אתה מסתכל למטה, מקום יפיפה. התחושה שאתה יכול גם למות
בכל רגע, היא חדשה לך. אתה בפעם הראשונה בחייך חווה דברים.
משוחרר מהכבלים של המוחיים שעלייהם תפוסים אנשים אחרים. אב
הבית הזקן והתשוש עולה גם הוא לגג, לאחר שהוא ראה את הדלת
הפתוחה לרווחה. מבטו המזועזע של אותו זקן בן תשעים, שעבודתו
בחיים. היא להיות אב בית, תופס את עיניך. הוא מסתכל בפליאה
ותדהמה לא מובנת על מעשיך. ואתה, מסתכל עליו בעיניים פקוחות
לרווחה. מה, אתה כאן כדי למות לא?