לא מבוסס על סיפור אישי אלא על הזדהות רגשות.

כאב, עובר בליבי.
נעצרה נשימתי.
מחשבות, תהיות, עוברות לי בראש.
איך זה שהוא הלך, עזב אותי לתמיד?
איך זה שהוא הצליח להשאיר אחריו משפחות שלמות, אישה, ילדים.
נכדים, אחים. כולם בוכים.
ואף אחד, לא מבין.
למה?
למה הוא עזב אותנו? למה הוא לא הצליח?
למה הוא השאיר אותנו, לבד, בודדים.
למה הוא לא לקח אותנו איתו, לרקיע.
שם נוכל להפציע איתו בכוכבים,
שאנשים אחרים יקחו את הסבל.
למה אנחנו צריכים להענש? על זה שאהבנו, נאהבנו...
למה אנחנו צריכים למות...

כאב, נתקע לי בגרון.
אני לא יכול לנשום.
החבל מתהדק, ואז אני אצטרף אליו, וכבר לא אהיה לבד...







-לא מבוסס על סיפור אישי (למזלי) אלא על הזדהות רגשות.

נראה לי שחסר פה משהו, אבל אני לא מצליח להחליט מה. אם אתם
יכולים בבקשה לתת ביקורות בונות אז אוכל אולי לשפר את
המונולוג, תודה! =]