אני חושבת שאתה חושב שאתה מכיר אותי ואתה כל כך לא. לעולם לא
תוכל להכנס למחשבותי העמוקות ביותר הנמצאות בתוך תהום
אינסופית, לאלו שאף אחד לא יודע עליהן ולעולם לא יידע.
אני יודעת שאתה יודע שלעולם לא תוכל להגיע אליהן, למחשבותי
הכמוסות ביותר, שאותן חיפשו אך איש לא גילה ואיש לא יגלה
לעולם. אתה יודע שזה כמו לנסות להוציא מים מבאר בעזרת הידיים
בלבד. הבאר עמוקה מדי ולאף אחד אין זרועות ארוכות מספיק.
אני שומעת שאתה שומע את דבריי, גם אני שומעת את דברייך מחלחלים
לעצמותיי כמו הקור שחודר בשיא החורף, כמו המוזיקה שנוגעת
בעמקים שבאדם. אתה שומע את דבריי אך הם עוברים דרכך, מגיעים אך
ורק לאוזנייך ולא עוברים הלאה. תקועים כמו מנסים להיכנס אל תוך
חדר שחור שאין בו דלתות וחלונות ואי אפשר בו לשבור את הקירות.

אני מרגישה שאתה מרגיש כמוני ולא יכול לראות. כמו ילד קטן
שצריך לתת לו יד ולשמור עליו מללכת לאיבוד. גם בתוך החדר השחור
שאין בו דלתות וחלונות אתה יכול ללכת לאיבוד, בתוך עצמך. אני
מרגישה.
אני רואה שאתה רואה אותי ועוצם את עינייך כאילו לא ראית דבר כי
המראה מכאיב לך אז אתה בורח ונסגר. כמו אנשים שמתעלמים
מבעיותיהם ודוחפים אותן לתוך איזושהיא מגירה דמיונית כאילו
יעלמו כלא היו. אני רואה שאתה רואה אותי בתור בעיה, משהו שקשה
להתמודד איתו ואולי אני כזו.
אולי אני חושבת שאני יודעת הכל.
אולי איני יודעת כלום.