זה מכתב שקשה לי מאוד לנסח, תמיד רציתי לכתוב אותו אבל עכשיו
כשאני באמת עושה את זה אני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה.
ראיתי אותך, עומדת ליד בית הספר, מחכה למישהו, השעה היתה שעת
בוקר מוקדמת אך את נראית כל כך רעננה, כל כך יפה, חייכנית,
מסודרת, מעבר למה שתמיד דימיינתי אותך.
קינאתי במי שאת מחכה לו.
ישבתי בתוך המכונית שלי, אישה בת 32 והסתכלתי עלייך, ילדה יפה
בת 16, כבר כמעט אישה, בדיוק בגיל המסוכן.
חשבתי לעצמי , כמה אני מקווה שמישהו נותן לך את ההדרכה שאני
מעולם לא קיבלתי, כמה אני מקווה שמישהו תמיד איתך, תמיד שם
בשביל לתת לך חיבוק. כמה אני רוצה להחזיק אותך בזרועותיי עכשיו
ולא לעזוב.
הייתי בת 16 כשילדתי אותך, בדיוק כמו שאת עכשיו, אולי בגלל זה
החלטתי דווקא עכשיו לספר לך את כל זה.
היית התינוקת הכי יפה שנולדה, כמה אהבתי אותך... רציתי אותך
איתי לתמיד, רציתי שנגדל ונתבגר יחד, הרי גם אני עוד הייתי
ילדה, הייתי אחראית מספיק ובוגרת מספיק כדי לטפל בך. היית איתי
עד שהיית  בת חודש ועשרה ימים, גדלת מיום ליום ונעשית הרבה
יותר יפה, העיניים הגדולות שלך נעשו מחייכות מיום ליום, כמו
שהן עכשיו.
מהיום שסיפרתי להורי שלי שאני בהריון מאודי (החבר שלי, אבא
שלך) הם אמרו שאני לא מסוגלת לטפל בתינוק, הם רצו שאני אעשה
הפלה או אמסור את התינוק לאימוץ.
לא ידעתי מה לעשות, ישבתי בחדר כמה ימים ורק בכיתי, ניסיתי
לחשוב בהיגיון מה יהיה הכי טוב בשבילך, רק בשבילך. אודי אמר
שההחלטה היא שלי, שהוא יהיה איתי בכל מצב כי הוא אוהב אותי,
האמנתי לו.
החלטתי שלא משנה כמה קשה זה יהיה, הכי טוב לתינוק זה להיות עם
אמא שלו, וכך תכננתי לעשות.
נולדת, הלכתי לשיעורים פרטיים בלבד, בערבים, כי היום הייתי
איתך ועם אודי, זה היה קשה אבל זה האושר הכי גדול שהיה לי.
אחרי חודש ועשרה ימים ההורים שלי החליטו שזה לא טוב בשבילי או
בשבילך, היית עדיין קטינה כך שהיו להם זכויות מלאות עלי. הם
לקחו אותך ממני, לא ידעתי לאן.
בכיתי צרחתי, ניסיתי הכל אך לשווא.
עברתי לגור עם אודי, לא יכולתי להיות בבית, אחרי כמה חודשים
נפרדנו, כנראה שפשוט אף אחד מאיתנו לא ידע איך להתמודד עם
האבדה הנוראית הזו, האשמנו אחד את השני כל הזמן, אני יודעת שזו
לא היתה אשמתו עכשיו, אנחנו ידידים היום אבל אז זה כל כך כאב
לנו שלא הבנו את זה.
הוא נשוי, אני לא, אני גרה עם חבר שלי, חשבנו על חתונה אבל
החלטתי לדחות אותה בינתיים, קודם כל לחפש אותך.
תמיד ידעתי שאני אמצא אותך יום אחד וסוף סוף מצאתי.
ילדה שלי, אני מקווה שאת מספיק בוגרת בשביל לא לכעוס, בשביל
להבין שזה לא היה בשליטתי, באמת רציתי אותך ואני עדיין רוצה,
יותר מכל דבר אחר שתשתלבי בחיי ואני בחייך.
עכשיו הכדור בידיים שלך, יפה שלי, את יכולה להתעלם ולהמשיך
בחייך, אני אבין. או שאת יכולה לחזור אלי (הכתובת על המעטפה)
ולהחליט מה יהיה סוג הקשר ביננו וכמה חזק הוא יהיה.
תבחרי מה שטוב לך.

אוהבת אותך נורא,
                    אמא - גלית קרן

גלית,
תמיד חשבתי שאני אכעס כשאני אגלה מי אמא שלי, תמיד חשבתי שאני
לא אצליח להבין לעולם איך היא יכלה לעזוב אותי ככה. אחרי
שקראתי את המכתב שלך, לא יכולתי לכעוס, הבנתי שלא היתה לך
שליטה על זה, שלא עזבת אותי.
אבל בכל זאת, יש לי חיים טובים, שני הורים נפלאים ואח.
אני לא יכולה לעזוב הכל ולרוץ אלייך בידיים פתוחות. לפני
שכתבתי לך את המכתב הזה הלכתי אל הבית שלך, ישבתי בצידו השני
של הכביש במשך שעה וחצי ולא נכנסתי, אני לא יודעת למה, משהו
עצר בי, אולי האומץ...או הפחד...
אני צריכה זמן. אני רוצה לפגוש אותך, אני רוצה קשר איתך אבל
אני לא רוצה להפסיק או לשנות משהו בחיים שלי.
תני לי זמן, בבוא הזמן אני אצור איתך קשר, כשארגיש מוכנה.

בתך, יובל