מה נתנה גברת לאדון גינדיש, שהיה חביב הנערות בחוף הים ?
מתהלך כדנדי היה, לא מגולח, ומדבר בפלאפון באופן קבוע. ואיזה
שגיון מעורפל פשה לנפשו, לאמור, שמא יעלה בידו לפתח רומן עם
אישה מבוגרת, לאמור, שירכיה מידלדלים, ושדיה מלאים, ומאופרת
בקפידה, אוכלת חומוס עם פטריות. כאשר ראה את הגברת הלזו עם שתי
חברותיה, גמר אומר בליבו להציץ לעולמה, ולו רק באופן שיעזור לו
להחליט: מה יעשה לאותה תשוקה!
הגברת נכנסה למים, ריקדה, פיזזה במים הרדודים עם שתי חברותיה.
רגליה היו מקופלות קפלים רבים, וורידיהן בלטו. אך זה טפל. שכן,
עיקרו של דבר, פניה היו עדינות ואצילות, שפתיה אדומות,
והיה בהן חן נעורי מהסוג שלא יביש אף בחורה. ואע"פ שבחורים
בדרך כלל לא נותנים דעתם לגברות מסוג זה, הנה מצא עצמו מר
גינדיש מתבונן בקפידה בכל מה שהיא עושה. זאת, לאחר שלא אבה עוד
לחשב כיצד להגיע אל ליבן של הנערות המשתזפות על החוף. אע"פ
שהיו בהן נערות חתלתולות ונמרות, נוטפות עסיסי אהבה וזיעה,
בודדות להרגיז, אשר ממילא היו עסוקות:
לא בעבודה, כמובן, כי- אם בפלירטוטים עם בחורים - ממש כדוגמת
האדון שלנו, אך הרבה יותר ארציים...
כאשר סיים לשתות את פחית הקולה, כבר היה כמעט על סף ויתור על
פיתויי הים, ורק חיוך - חיוך בלתי נראה - של נערה בביקיני השיב
לו את חיוניותו, ואע"פ שטייל עם ידידו על החוף, הוא היה די
לבדו, לפחות בכל הנוגע לנסיונותיו לחבור לאישה. החול הפך כעת
טובעני יותר, רגליו החלו להתעייף, והעליה מהחוף לרמה היתה קשה
משהו. וכולן, כולן היו עליזות משום-מה, אפילו הגברים אשר באו
לקרוא בגפם עיתון ישן, זרקו איזה משפט אוילי למלצרית, והיא
חילקה חשבונות בטוב-לב כה טבעי ונאצל, שיכול היית לחשוב, כי
היא נולדה להיות מלצרית!


2

בשביל ההוא חלמו רבים, רבים חלמו בו, עלו בו, התאוו בדרך
למעלה, וצעדו מקטן ועד גדול, מנער עד זקן, בתקווה למצוא שלווה.
וברדתם הימה חלפו על-פני פרצופים נעימים, עד שהגיעו לשובר
הגלים. אחר כך ישבו על כיסאות, הביטו אל האופק, משם צמחו
קרני-אור זהובות, נשקו לגלים המאופקים. היה זה יום נפלא. שוב,
רבים רבים דרסו רגליהם בחוף, התפלשו בחולות, לא היו טרודים
בזמן ההוא, לא ידעו כאב, לא ידעו דבר מלבד מעוף המלאכים מעל
הים האין-סופי. לא ביקשו דבר, לא דרשו. דבר לא בישר אז את
הנפילה, אשר לימים היתה בהירה כתכלת.
אך הכתובת היתה חקוקה באדמה. הייתי אז, דומני, רק אני, גולש
מגל אחד למשנהו, גומל ללבבות נקיי-כפיים כגמולי - מחלב. וכל
נסיונותי אשר עלו בתוהו, ואלה אשר הניבו פירות, לימים נקראו
בשמות, נהגו בפי בני אדם.היתה זו חוליה בעבותות אותם קשרתי,
ונתתי כאותות על זרועותיהם. אחרי הקיץ ההוא נהרות לבי נשמו.
וטרם בא הקיץ הזה, אשר בו דרכתי.