אני עייפה. אני עייפה כל כך שאין לי כוח לקום מהמיטה. כשאני
קמה מהמיטה אני מסתחררת לשנייה, כאילו עומדת לצנוח, אבל אין לי
כוח להתעלף. לא מצליחה להישאר ערה באוטובוסים. לא תשע שעות
שינה בלילה או הפחד ממחבל מתאבד מצליחים להחזיק את העפעפיים
שלי פקוחים. אני מתנהלת בכבדות. באופן מפתיע,יש לי מספיק כוח
לאכול, אבל אין לי מספיק כוח לדיאטה. טוב, האמת שלזה אף פעם לא
היה לי כוח. הייתי לוקחת "ספידים", אבל אין לי כוח לחפש סוחר
סמים. אני עייפה כבר שנה. חשבתי שאולים יש לי את "מחלת
היאפים", אבל אני סטודנטית תפרנית- אין לי מספיק כסף להיות
עייפה מיאפיות. אני עייפה מהחיים, אבל אין לי מספיק אנרגיה כדי
להתאבד. רק המחשבה על הבלגן שפעולה כזאת יכולה לעורר מעייפת
אותי.
ניסיתי לבכות. חשבתי שבכייה אחת קורעת לב ומשחררת נזלות תתניע
בדחיפה את הטרנטה שהפכתי להיות. אבל לא הצלחתי לבכות. לא בכי
אמיתי, רק כמה דמעות שכואבות בגרון, נתקעות בקצה העיניים
וחוסמות את האף לכמה דקות, שום דבר ששווה לצאת מהמיטה בשבילו.
הכי מתסכל הוא לקום מהשינה גמורה מעייפות, העיניים נדבקות, לא
מצליחות להשתחרר מהקורים, הראש אפוף צמר גפן, כמו בהנגאובר,
אבל בלי תענוגות השתייה של יום האתמול, הטעם הרע בפה שנשטף רק
אחרי הצחצוח השני. אני מנהלת את חיי בקהות חושים שלאט-לאט
מפסיקה להטריף אותי והופכת להיות חמימה ונוחה. אני הופכת
לזומבי אדיש, בוהה בטלוויזיה, מידי פעם מעמידה פנים שמעניין
אותי מה קורה במדינה ומשמיעה את כל הקולות הנכונים כשקורה משהו
טוב או רע. אני לא יודעת מה עובר עליי. חשבתי שאולי יש לי
דיכאון קליני, אבל המחשבה כל כך הצחיקה אותי שכמעט נחנקתי. אני
לא דפוקה, אני פשוט מגיבה למצב דפוק (כמו שנאמר בסרט חביב
ששכחתי את שמו).
מתי הופכת האדישות ממנגנון התמודדות לבעיה בפני עצמה?אני לא
יודעת אם זו תגובת נגד לחיים או בכלל, אבל אני די בטוחה שלא
ככה זה אמור להיות.
אני מנסה לחשוב על סיבות. אני מתעייפת מניתוחים ומוותרת. הרי
זה לא שאם אגיע לתשובה יהיה לי כוח לשנות משהו בהתנהלות. אני
רק מקווה שיום אחד העייפות הזו תעבור. אני אקום בבוקר, אזנק
מהמיטה אחרי שש שעות שינה, ארגיש שזהו! אני לא מסוגלת לישון
יותר ואתחיל את יומי בהתלהבות ורצון אמיתי לעשות משהו. עד אז,
אני מכורבלת בשמיכת הפוך שלי. שותה שוקו חם ומלטפת את הכלבה
שלי שמנמנמת לצידי (אפילו היא כבר התעייפה ממני) ומחכה. |