א.
השטן שכב פרקדן על ספת הפסיכולוג ונאנח (אל תהיו מופתעים כי
השטן הולך לפסיכולוג. אלו הם זמנים מודרנים ולהיות נסיך האופל
זהו תפקיד שוחק). הוא הסתכל על אצבעותיו הדקות והלבנות ונשף
ערפיליות גופרית דרך נחיריים מעוצבים "מה לעזאזל אני הולך
לעשות עם הסופר הזה?" הפסיכולוג הרשה לעצמו חיוך קטן בשל
השימוש במילה "עזאזל" אבל מבט אחד בעומקים החשוכים שהיו קבועים
בגולגולת הצרה השתיק אותו. זו עבודה לא פשוטה להיות הפסיכולוג
של השטן. העבודה דורשת ידע רב,דיסקרטיות וחוסר מזל אגדי...
השטן-לוציפר-בעל זבוב-נסיך האופל-ג'ונס (הוא מעדיף ג'ונס אגב)
מחוייב בפגישות קבועות אצל הפסיכולוג בעקבות החלטתו של אחד,
אלוהים אדירים-ריבונו של עולם-מלך צבאות-ה', לאחר ניסיון המרד
הכושל והנפילה מחסד. ה' הניח שלסילוק מתפקיד העוזר תהיה השפעה
קשה על העובד לשעבר וכיוון שלא רצה ליצור תקדים של עובד ממורמר
החליט לחייב אותו בטיפול שיעזור לו לטפל בבעיית הזעם שלו
(בדיעבד ,התוכנית לא הצליחה משום ש: א) ג'ונס הפך להיות בחור
די מרושע ו-ב) עובדי דואר רבים בארה"ב הראו שלא צריך להיות
מלאך שסרח על מנת לזרוע הרס).
הסופר שבו עסקינן הוא סופר פנטזיה ידוע. ייתכן וקראתם מספר
ספרים שלו. הם כתובים בשפה קולחת ובהומור שמאיר לרגע את
המילים, אך לאחר שהדי הצחוק נמוגים נשארים הקוראים עם תחושה לא
נוחה שאולי החשכה היא אמיתית ולא רק סיפור.
הסופר כתב מספר ספרים שעסקו בשטן ולמרות שמעולם לא נפגשו אישית
מרגיש ג'ונס כי הם קרובים מידי לאמת. כיצד ייתכן ואותו בן אנוש
יכול להכיר בצורה כה אינטימית ומדוייקת את הרשע ומניעיו (או
חסרונם) - ג'ונס חושב שאולי לא מדובר בבן אנוש, ג'ונס חושש
ממתחרה.
משחר הבריאה העולם היה ברור - טוב ורע - ואת התפקידים הראשיים
מאיישים שניים - ה' וג'ונס. ג'ונס אינו מוכן להיות מוחלף.
המחשבה מעוררת בו את חרדת הנטישה שתקפה אותו לראשונה כשה'
צבאות שחרר אותו מהעבודה ואיחל לו הצלחה בהמשך תפקידו. הוא
מזיע, וריח הזיעה מתערבב בארומה של הגופרית וגורם לפסיכולוג
להשתעל.  
הפסיכולוג יודע שאסור לו להשתעל. הוא מרגיש כי הם על סף פריצת
דרך וכל הסחת דעת מכיוונו עלולה לסכן אותה. הוא מרשה לעצמו
לשקוע בפנטזיה על הפסיכולוג שהצליח לרפא את השטן מהסוציופאתיה
הטבועה בו. הוא כל כך שקוע בפנטזיה הנעימה שמרימה אותו
לגבהי-תהילה שתאפיל אפילו על זו של פרויד עד שהוא אינו שם לב
לכדור האנרגיה שנשלח מידו של ג'ונס עד שזה פוגע בו ושולח אותו
לאבדון. ג'ונס אינו אוהב שהסובבים אותו אינו שמים אליו לב.
ג'ונס מהרהר. זה כבר הפסיכולוג החמישי שהוא הופך לגוש אבק
והמאגר מתחיל להצטמצם. הוא יודע שעליו להבהיר לעצמו את המניעים
לכל הכעס הזה. בשיטה הפרוידיאנית הוא לא ממש יכול להשתמש- אין
לו הורים שאותם הוא יכול להאשים. עם זאת, אפשר לומר שדמות
ההורה שלו הייתה ה' ואם כן, הרי שאולי אותו ניתן להאשים על
התסבוכת הרגשית שאליה נקלע. הוא שקוע במחשבות עד אשר השעון
מצלצל לסמן את סופה של הפגישה. ג'ונס מנער מעליו את מעט מאבק
הפסיכולוג שדבק בו ויוצא מהמשרד. יש לו יום עמוס- אנשים להדיח
לרע, רעידות אדמה לעורר ופקקי תנועה לייצר.

ב.
הסופר מניח את עטו ומהרהר. האמת היא שהוא רק היה רוצה לחשוב על
עצמו כמי שמניח את עטו ומהרהר, אבל כבר שנים שהוא לא כותב
בעטים אלא משתמש במעבד תמלילים ובמחשב נישא. הוא פשוט מעדיף את
הדמות של סופר שכותב בעט, עדיף נובע, ומידי פעם עוצר להרהר
ביצירתו. הוא עבר תקופה קצרה של עטים נובעים, אבל אלו היו בעלי
נטייה להתפוצץ ולהכתים את הערמת הדפים שלו ולהרוס את עבודת
יומו. אחר כך הוא עבר למכונת כתיבה נושנה, אבל המחסור במקשי
אותיות אהו"י הביא אותו לשלב האבולוציוני הבא של מחשב ומעבד
תמלילים. לא מאוד רומנטי אבל בהחלט פרקטי.  
הסופר מרגיש תקוע. יש לו מועד הגשה לוחץ והוא אינו מצליח לייצר
דבר. הוא צריך להגיש סיפור קצר לאנתולוגיה של סיפורי אימה-
מסוג הדברים שהוא עושה מידי פעם על מנת לשמור את שמו ברשימת
הסופרים המצליחים וגם בגלל שטיפולי השיניים של ביתו המתבגרת
עולים יותר ממה שציפה- והוא אינו מצליח לכתוב.
הוא מרגיש כאילו הקשר שלו אל הדמיויות שהוא מכיר כל כך טוב
מתחיל להעלם. הוא מפחד שאולי הגיע למעין מיצוי שלהן ועכשיו הן
עוזבות אותו ועוברות לעולם הבא של דמויות ספרותיות. אולי גן
עדן של דמויות שיושבות תחת עצים נטועים בכרי דשא מוריקים
ומחליפות חוויות מכל הסיפורים והספרים שבהן השתתפו, מחוות דיעה
על מה שעברו ומבקרות את האלוהים שלהן, אותה דמות מסתורית עם
מעבד תמלילים שיצרה אותם.
הסופר בוהה דרך החלון, מביט במכוניות שעוברות בתדירות נמוכה
(בכל זאת,הוא גר בפרבר שקט וטוב לילדים - כמה מסיפורי האימה
הנוראיים ביותר שלו מוקמו בפרבר לא לגמרי שונה מזה) ואובד
במחשבות. התמונה של גן העדן של הדמויות מתערבב עם מחשבות
חולפות על ניקוי יבש והצורך ללכת לסופרמרקט והסופר נרדם.
ג.
ג'ונס בוהה. לו היה מישהו בסביבה על מנת לראות אותו, אזי היתה
יכולה זו להיות חוויה מפחידה- לג'ונס אין ממש עיניים, כלומר לא
במובן שאנחנו מכירים, וכל הקטע הזה של חורים שחורים שקרועים
בתוך גולגולת צרה יכול להיות מאוד מלחיץ למי שאינו רגיל לדברים
כאלו. אבל ג'ונס בוהה. הוא מסתכל על הסופר ולא מצליח להבין.
זה??? הוא??? זה האיש שממנו כל כך פחדתי? הרי מדובר באיש רגיל,
בן תמותה  ואפילו לא מרשים במיוחד. זה האיש שכתב את כל הספרים
המפחידים? האיש שכונה ע"י הניו-יורקר "מר מוות" וע"י סטיבן
קינג "ההשראה שלי"? הוא פשוט נראה...פשוט מידי. גובה בינוני,
מבנה גוף ממוצע, שיער בצבע לא ברור- משהו בין חום בהיר
לבלונדיני כהה ועיניים בצבע קפה. יש לו כמה נמשים לא ייחודיים
על האף וכאשר הוא ישן, פיו נפער וחוט של רוק עושה את דרכו מקצה
פיו אל צווארון חולצתו. ג'ונס מביט ומנסה להבין. האיש נראה
כאילו אין לו עצם יצירתית אחת בגופו, אז מאיפה באים הדימויים?
הלהט?
ג'ונס מעמיק את שנתו של של הסופר שזע על כסאו באי נוחות וממלמל
מילים חסרות פשר. הוא מניח יד גרמית בעלת שש אצבעות על ראשו של
הסופר ונותן לתמונות לשטוף אותו.
הנה הסופר בגיל שלוש,עומד ליד גופת אימו המרוטשת בעוד אביו
מנקה את הסכין במטלית מטבח. הנה הסופר בגיל חמש,במשפחתו
האומנת.בנם הבכור של הוריו האומנים מבצע בו מעשים מגונים.
הסופר בוכה ומתחנן. הנה הסופר בגיל שש- הוא כבר אינו בוכה
ואינו מתחנן. הוא שותק ומבטו מזוגג בעוד אחיו שולח יד לעבר
רוכסן מכנסיו. הסופר בגיל ארבע-עשרה. הוא מגיע לתיכון ונתקל
לראשונה בחבורת הנערים שתמרר את חייו בארבע השנים הקרובות. הוא
ייפתח היכרות אינטימית עם אסלת השירותים, ארון השרת ואיברי
מינם של חברי קבוצת הפוטבול שאונסים אותו באופן קבוע. הנה
הסופר בגיל שמונה-עשרה. שיערו קצוץ וגופו שרירי. באופן מפתיע
עבר את המבחנים הפסיכולוגיים וגויס לצבא. הסופר הופך להיות
מכונת הרג משומנת שטובחת בחיילי מדינה זרה. הוא בן תשע-עשרה.

הסופר משתחרר מהצבא ועובד בעבודות זמניות סתמיות. הוא מתחיל
להרגיש את כל הרגשות שהדחיק כל השנים ומוצא את עצמו עם אקדח
בפה על קצהו של גשר. ברחוב עוברת בחורה צעירה. היא מתחילה לדבר
איתו והוא יורד מהגשר. היא מגישה לו נייר ועט (נובע) והוא חוזר
מקצה התהום. אהבתה הופכת לאור קטן ואהבתם לאור גדול. כעבור
שנתיים הוא הופך לאב.בעודו ער בלילות, מביט בביתו הישנה הוא
מתחיל לכתוב. המילים זורמות ממנו, מבצעות גירוש שדים. בהתחלה
הוא עובד רק בלילות. הוא מעביר את מקום עבודתו מחדרה של ביתו
לחדר נפרד. הוא מפחד שהמילים יקפצו מהדף ויזהמו את חלומותיה.
מחשבה זו הופכת  לסיפור, מחשבה אחרת לספר. הוא שוזר את
זכרונותיו, פחדיו, אהבתו וחייו למחרוזת עצמות וגולגלות, לאריג
דמים. עם כל ספר,סיפור ודמות, נפשו מתנקה, המוגלה מתנקזת. וכך
מוצא את עצמו הסופר, מנמנם על כסאו, כאשר סמן המסמך קורץ לו
מהדף  הריק, הארס כולו שאוב.
ד.
ידו של ג'ונס עוזבת את ראשו של הסופר. הוא מרגיש כאילו אבן
נגולה מעל המקום המשוער בו היה אמור להיות ליבו. הוא מבין
שהיכרותו של הסופר עם הרוע היא אכן אמיתית, אבל היא אינה מהווה
סכנה לג'ונס. הרוע הוא רוע אנושי, נובע מעצם קיומו של המין
החביב על ה'. הוא עצמו מעולם לא הבין את העניין שמגלה ה'
בניסיון זה ביצירת חברה. הרי כבר מזמן היה צריך להבין שהניסוי
נכשל, כמו ניסוים אחרים.
הוא גם מוצא את עצמו מרחם על הסופר. לא על הזוועות שעבר- ג'ונס
לא מתעסק בזוטות כאלו. צר לו כי מעיין ההשראה של הסופר מתרוקן.
הוא מבין כי לא נשאר עוד באותו אדם חסר ייחוד כל זכר לרוע
ולאלימות שהייתה בו פעם והייתה מקור לא אכזב ליצירה. ג'ונס
מעריך יוצרים. הוא חושב שהיכולת ליצור  היא הקרבה של האדם
לאלוהות והסיבה היחידה ששווה להשאיר את הזן העלוב הזה על פני
האדמה. ג'ונס מרגיש רגש חדש- אמפתיה כלפי מצוקתו של הסופר,
מצוקה שהוא עדיין אינו מודע לה אבל בהכרח תתגבר בחלוף הזמן.
הוא מתענג מספר דקות על הרגש שמפעפע בו. הוא הופך בו ובוחן
אותו ומנסה לפרק אותו למרכיביו. בעודו עושה כן תכנית מתחילה
להווצר בראשו. הוא יעזור לאותו סופר. מעיין יצירתו יפעפע שוב.
השראתו תתחדש כקדם.
הוא עוזב את הסופר הישן על כסאו ומתנדף לו לדרכו. הוא חושב
שהמפגש עם הסופר עזר לו יותר מכל הפגישות עם הפסיכולוג. הוא
מרגיש הקלה. בפעם הראשונה הוא אינו מרגיש כעס על ה',אלא מעט
מהקרבה שהייתה בינהם פעם. אולי התוכנית לעזור לסופר תעורר את
אהדתו של ה'. הוא יראה כי בעצם השד אינו נורא כל כך (אם תסלחו
לו על משחק המילים). אולי אפילו יחזרו לדבר. מותר לג'ונס
לחלום.
ה.
הסופר מתעורר משנתו. עפ"י השעון שעל צג המחשב הוא ישן קצת פחות
משלוש דקות. מוזר, אבל שנתו נדמתה כה עמוקה, כאילו חווה שנת
לילה מלאה. אבל זו הייתה שינה מוזרה,מלאה בשברי חלומות
וזכרונות דהויים. הוא מביט מסביבו כמעט מצפה לראות מישהו עומד
עמו בחדר. האוויר שליד הכסא מרגיש מעט דליל יותר, כאילו גוף
תפס מקום בחלל ומשעזב האוויר לא מיהר לתפוס את מקומו.הוא מעיף
מבט לעבר התמונה המשפחתית שממוסגרת במסגרת כסף על השולחן.
דמויותיהן של ביתו ואישתו מביטות בו, מחייכות. שיערן מתבדר
ברוח סתיוית והן קפואות ברגע של צחוק אותו קלט דרך העדשה. הוא
מרגיש את החיוך עולה על שפתיו כפי שקורה בכל פעם שהוא חושב
עליהן וכמו תמיד נושא תפילה קטנה של הודיה על שתיהן. הוא מביט
שוב במסך הריק ובסמן המהבהב,נאנח וסוגר את המסמך. הוא מכבה את
המחשב. אישתו וביתו צריכות לחזור כל רגע הביתה והוא הולך להכין
ארוחת צהריים.
כאשר הוא שומע חריקת גלגלים שפונים אל שביל הכניסה הוא ניגש
בחיוך אל דלת הכניסה. הוא פותח את הדלת, מכין את עצמו לטקס
הקבוע שבו ביתו זורקת את עצמה לזרועתיו בעוד הוא מניף אותה לכל
עבר. החיוך שעל פניו מפנה את מקומו להבעת תמיהה. המכונית
בכניסה אינה המכונית המשפחתית המוכרת של אישתו. הוא מביט
במכונית משטרה שאורותיה כבויים ושני שוטרים,גבר ואישה יוצאים
ממנה. הם מחזיקים את כובעיהם בידם ופניהם חמורות סבר. הוא
מרגיש מועקה מתחילה לטפס מתחתית בטנו ועם כל צעד של השניים היא
מטפסת מעלה מעלה. מחשבות שונות מתרוצצות לו בראש. המופרכת
מכולן היא המחשבה שהמראה שלפניו יכול להיות סצנת פתיחה מצויינת
לסיפור.