אדמה לחה, ובתוך המוח שלך חם.
הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שהכל בסדר לפני שחציתי את הכביש.
רק אחרכך הייתי מסוגלת להמשיך, להביט קדימה, ולצעוד.
זה לא שזה הגשם הראשון. כבר הרבה פעמים ראית גשם. פעם ראשונה
השנה? לזה אתה קורא גשם ראשון? שיהיה.
[השיער שלי רטוב, וכולם שואלים אם לא קר לי ככה. זה עושה לי
דווקא טוב, שיער רטוב. מי שזה לא טוב לו ,שייבש את השיער שלו.
אני רוצה שיער רטוב.]
כשהלכת ממני, דאגת למצוא לעצמך מוות כזה. תמיד כשקורה לך משהו
שאתה לא בטוח בו, אתה ממציא לעצמך מוות. אז תמות, רק עוד קצת.
כשתחליט לחזור ותבקש לחיות מחדש, אסרב לתרום לך את זרועותיי
לחיבוק, או את שפתיי להנשמה.

אין לי סדר בראש. פעם הייתי מארגנת הכל ברשימות. היום? היום
אני כותבת מבולגן. לא קוראת ומתקנת. כותבת ומתחרטת. פשוט
ככה.

אם אתה רוצה גשם כל הזמן תטוס לארץ אחרת. אני רוצה שמש עכשיו,
ואם אני אמרתי שמש, אז עכשיו תהיה שמש. לא טוב לך? הדלת פתוחה.

קדימה, תסתובב.
תלך.
אני מחכה.


(מה דעתך על להספיד אותי? אתה לא חייב להיות אמיתי, אבל תכתוב
דברים שיגרמו לאנשים שאני אוהבת לבכות. מתחשק לך?)

פעם אמרו לי שאני מטורפת. בעצם, כשאני חושבת על זה, זאת לא
היתה רק פעם אחת, זה היה הרבה יותר. תאשפזו אותי, תקשרו אותי
בחליפה ותנו לי לבעוט.  רק תנו לי לבעוט. אחת. שתיים. שלוש.
הזמן שלך נגמר
מעולם זה לא מנע ממני להמשיך ולומר כל מה שמתחשק לי.

אתה בחור די מת, בסך הכל. שלא תבין אותי לא נכון, זה לא
שרציתי אותך חי יותר. טוב לי שאתה ככה, מכריח את עצמך לקום כל
בוקר ולהעביר את הימים בייסורים נוראיים. תמיד טוב שלמישהו רע
יותר.

ממש קייצי פה. אתה יודע, כמו כל שנה. ובכל זאת, האדמה לחה.
הראש שלי שואל את עצמו שאלות שלעולם לא יהיו לי תשובות בשבילן,
גם לא לאנשים אחרים. אין יותר מדי מקומות ללכת אליהם, אין גם
נקודות חשובות שאני רוצה להעביר. אין הרבה. יש - מעט. אתה
ואני? בכלל לא. הדבקת אותי קצת בקטע הזה, של למות כשרק מתחשק.
ובכל זאת, אני מצליחה לפעמים לעצום את העיניים ולחלום.