כל פעם, שמשהו קטן קורה... אתה בורח
קם והולך... נעלם לי.
נעלם לשעה, לשעתיים, ליום, ליומיים, לשבוע
פעם-אחרי-פעם, אתה בורח... נעלם
אתה לא חושב שלפעמים זה נמאס לי?! לשבת ולחכות
לדאוג, מה קרה לך? איפה אתה, אם אתה בסדר? אם אתה צריך אותי.
אבל לא, כשאתה בורח שומדבר לא משנה, אף אחד לא יכול לשנות את
מה שאתה עושה... אתה לא חושב - אתה בורח
אתה מתנתק מהעולם, מכולם, ממני
ואין לך בעייה עם זה.
זה מה שכואב לי
שאתה מתנתק ממני, ככה בלי שום בעייה, קם ועוזב אותי, לא חושב
פעמיים, אם זה כואב לי, אם זה פוגע בי, אם זה מכאיב לי...
אתה לא חושב, לא אכפת לך כנראה, ואם כן - אז אתה לא ממש מראה
את זה.
וזה כל כך כואב לי כשזה קורה, כמו אלף סכינים בתוך הלב.
שאני יודעת שאתה שם ואתה לא עונה, שאני יודעת שאתה שומע אותי
ואתה מתעלם.
כל פעם זה חוזר אליי, אותו סיפור, אותו כאב, רק הבנאדם שונה.
אולי זה משהו שקשור אליי, אולי זה אני עושה את זה לעצמי...
איך זה יכול להיות, שזה כל פעם חוזר אליי... כל פעם, שוב
ושוב?!
אני לא יכולה יותר לעמוד בזה, זה כואב לי כל כך...
אבל אני נישארת, שואלת, ממשיכה לדאוג, ממשיכה לבכות...
ואתה בכלל לא פה, כי נעלמת.
אני רוצה כל כך שיום אחד גם אני אצליח לעשות את זה, לברוח,
להעלם לך ככה. שפעם אחת תרגיש מה אני עוברת.
אבל אני לא עושה את זה, אני לא מסוגלת להכאיב לך, לא מסוגלת
להיתעלם ממך, לך כניראה יותר קל להיתעלם ממני.
הלוואי ויום אחד אני גם אצליח להעלם, הלוואי ועכשיו אני אצליח
להעלם.
הלוואי...
אז הנה, הפעם אני היא זו שנעלמת, ששוקעת בעצמה, שלא מתייחסת...
נראה איך אתה תגיב, נראה איך אתה תרגיש.
נראה....
(ובטח עוד שנייה תתקשר, ואני אענה, והכל ירד לטימיון כמו כל
פעם מחדש) |
