אל אותו היום בו סערו הרוחות חזק בלילה לא אחזור לעולם.
מחשבותיי לא נודדות לרגע מן אותו לילה חשוך בו נשארתי לבדי
בחצות, מחוץ לאותו בולמוס הרפתקאי, אי שם.
אותו הלילה, הלכתי לבדי בחוצות העיר. זה היה סתם לילה, ללא שום
משמעות, ללא שום תוכן. לפחות לא באותו זמן.
אני לא זוכר מאיפה חזרתי אבל הייתי בדרכי הביתה.
התרגשתי נורא בהתחלה, כמובן. בכל זאת, לא מגיעים למצב כזה כל
יום...
עקבתי אחריו באותה שניה שראיתי  אותו. בהתחלה לא הייתי בטוח
שזה הוא, אבל לאחר מס' שניות כבר ראו, ללא ספק, שזה היה הוא.
לא רציתי שהוא יראה אותי, אז עקבתי אחריו בזהירות רבה. ידעתי
שהוא עוד שניה הולך להסתובב ולכן קפצתי אל תוך שיח סמוך. ברגע
שהוא הפנה את מבטו יצאתי מן השיח והמשכתי ללכת. היה בו משהו
מושך ומסקרן. הוא היה בדיוק מי שרציתי להיות: דומה לי, אך כה
שונה ממני.
הוא היה חופשי ומשוחרר, אקזוטי כזה. הוא אסף את שיערו הארוך
בקוקיה סגולה, ומשקפי שמש רכובות על עיניו. הוא הלך בצעדים
גדולים וידיו זזו תוך כדי. הוא הסתובב. ידעתי שהוא יסתובב.
מבטינו נפגשו...
הוא התקרב לעברי, וטפח על שכמי. אופוריה  ואקסטאזה עטפו את
גופי במהירות הבזק. הרגשתי את אותה התרגשות שמרגישים ביום
הראשון בבית הספר, אותה התרגשות וניצוץ בעיניים שאתה זוכה מקום
ראשון או מקבל ציון טוב במבחן אחרי שלמדת כ"כ קשה.
מבטינו הצטלבו חזק והוא המשיך ללכת. הוא סימן לי לבוא אחריו.
הגענו למקום מואר קלות ומבולגן.
התיישבנו בצד אחד של אותו הבר והזמנו לנו משקאות.
בבוקר התעוררתי והוא לא היה שם...
שערי היה אסוף בקוקיה סגולה...