גשם כבד יורד, מכה על השמשה הקדמית, קול התיפוף שלו כמעט גובר
על החבטות הקצובות של מגבים שאינם מכוונים. אדים מכל צד
מסתירים את פני הסמוקים. כביש החוף פורש את עצמו בפני, מזמין
וישר, ואני לוחצת, קצת כבד, כתמיד, על הדוושה ונענית. אני
נוסעת.

נזכרת באישה אחרת שנסעה לפני שנים. עד הצד השני של העולם היא
נסעה בעקבות ליבה, או אולי בגללו. לארצות רחוקות, מסוכנות,
לכאורה בשליחות העם היא נסעה. אבל משהו בער בה: אהבה? או
הגיצים הכבויים שלה. נוסעת כדי להתרחק, להרפות, לנתק לזמן מה
את החבל הקושר אותה חזק עד שנחנקת. מבן זוג גדול, קשה,
אובססיבי. משלוש מתבגרות שמכאיבות לנשמתה. מחפשת לה מקום חדש,
גם אם לחודשים ספורים, להכיר את עצמה, להציל את עצמה. המרחק
מהם ירפא ויחלים אותה, יחזק אותה להיות אישה חדשה, בשלה וחזקה,
שתמריא מחדש בכוחות שקודם לא הוכרו בה. כשתחזור היא תבנה את
האגדה, זו שמסופרת עד היום בפי תשעה פיות, כל אחד ושפתו, כל
אחד ודמותה שבליבו.

תחנות דלק חולפות על פני, אני נוסעת מדי מהר, לא עוצרת לקפה של
בוקר. אם היה עוד בית הפנקייק הישן, הייתי בוודאי שומרת על
המסורת שהבטחתי וקיימתי לעצמי, עוצרת. מזמינה לי צלחת של
פנקייק אגוזים, מטביעה אותו בשלולית גדולה של סירופ ענברי,
כולו שלי! כולו שלי! קפה מריר לצידו, ושניהם ממלאים לב של ילדה
קטנה באושר, רגעי, על זמני.

כל המים האלה מסביב, כמו בחדר קטן של בית מלון, ואישה הרה ויפה
ישבה על המיטה, קראה בספר. מפלס המים סביבה עלה ועלה, הציף
והטביע והמיס את הכאב שליווה אותה. הבטיח רגיעה לנפשה ולראשה.
אילו יכלה להיות סתם אמא, אילו יכלה להיות האישה הקטנה שהוא
רצה, אילו יכלה לעשות מה שגם היא וגם הוא חשבו וקיוו, והיא לא
עמדה בכך. העוגה היתה עלובה, הבית הפך מוזנח, הראש שעינה אותה
בטירטור אינסופי. המים המרפאים, מציפים עכשיו את מיטתה, היא כל
כך יפה כשהיא טובעת...
היא או הילד. כך זה עמד. היא יכלה למות, להשתגע, או להיעלם,
כולם יביאו לאותה התוצאה: שהילד, האהוב עליה ביותר, ישאר נטוש,
כדי להציל את חיי אימו. וכך היה.

ריח של פיקוסים ואדמת חול רטובה. ריח שנכנס לי לורידים, לעמקי
הנשמה. זה ריח נכון. כן, זה המקום שלי. הפיקוס מטפטף עלי. אני
מחייכת אליו באהבה, הוא יקר לי עוד לפני שנולדתם, מלאכים
-שטנים קטנים ומזיקים שלי, הוא היה איתי קודם וילווה אותי
לתמיד. מנערת אתכם ואת הזיכרון שלכם, אבל אוחזת חזק בענף של
הפיקוס, אני מניעה וממשיכה לנסוע. האדים סביבי מסתירים את פני
הסמוקים שדומעים פרידה.

שנים אחר כך שמעתי את הסיפור על האמא שנטשה. מהנכד שלה, כי בנה
לא אמר את שמה. כשנפטר הבן ממחלה, השאיר אחריו שלושה יתומים,
שהסבתא אימצה אל חיקה המזדקן, ואימם לא התנגדה. היא שילמה
מספיק, הסבתא הזו: היא עזבה את הבית עם מזוודה אחת, חתמה במו
ידיה שלה על המסמך והבו הבטיחה שתמורת הרשות לעזוב את העריץ,
ללכת אל זרועות האיש שאהבה, לנתק את כבלי השנאה, היא משלמת
במחיר האין-חזרה: היא לא תשוב. היא לא תראה ולא תבקש לא כאן
ולא בשום בית משפט לראות את בנה. הוא קיבל שנה אחר כך אם אחרת,
חדשה, לה למד, בן שמונה, לקרוא אמא. ואת אמו לא רצה שוב לפגוש
לעולם, גם כשהגיעה בוכה במלאת לו שמונה עשרה - להסביר, להתנצל,
הוא סירב. עד יום מותו.


מחכה במכונית עד שהגשם קצת נחלש. אחר כך יוצאת, עטופה במעיל
כחול, הולכת בשבילים הצרים, בין הקברים. את הכתובות אני יודעת
בעל פה, שנים שאני הולכת בדרך הזו, אולי קצת טועה לקראת סופה.
מתפתלת, ממששת, שרק הגשם לא יחזור מהר מדי. את כל אותיות השם
אאמר, בטקס מוזר ומוכר משלי, משחזרת את עצמי, מחפשת את קצה
החוט שנשמט לי לפני שנים. עם סיום הפסוק האחרון של האות
האחרונה אני יודעת בדיוק לאן. אני קמה. מנערת טיפות וגרגרי
אדמה והולכת העקבות האהבה.

הייתה נערה אחת שנסעה. באוטובוסים לצפון הארץ, שוב ושוב, חיפשה
נער יפה מקיבוץ רחוק. שערו היה ארוך, עיניו כחולות. בין המון
נערים יפים היא חיפשה אותו, בפאסיביות-אקטיבית מוזרה. היא
הייתה שם, והוא לא היה, והיא קיוותה שאם תחזור לאותם המקומות
בהם ראתה אותו לראשונה הוא יגיע, פתאום באופן על-זמני שכזה.
היא לא מצאה אותו, אבל היא מצאה אהבה.

ואני לוקחת, את כל מה שיש לי,
ונוסעת אל האיש שאוהב אותי,
שם אולי אמצא את מה שחסר לי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי.