"לדאבוני, אינני יכולה לענות כרגע. אנא השאירו הודעה ואחזור
אליכם
כשאתפנה".

"סבתא, זאת אני. אני יכולה להבין איפה את מתרוצצת ערב שלישי
ברציפות? ואם את יוצאת כל כך הרבה אז תחשבי גם עלי. כבר חודשים
שלא הייתי איתך בקונצרט או הצגה. טוב, ביי, נדבר אולי מחר".

"לדאבוני, אינני יכולה לענות כרגע. אנא השאירו הודעה ואחזור
אליכם כשאתפנה".

"סבתא אני אהיה היום בתל אביב. אני יודעת שזיהית את קולי.
סיימתי להקליד את הפרק השלישי ואני באה לקחת עוד. אולי סופסוף
תהיי בבית. תכיני לי מרק".

"לדאבוני, אינני יכולה לענות כרגע. אנא השאירו הודעה ואחזור
אליכם כשאתפנה".

"סבתא שמעתי שהרגשת לא טוב אתמול. שלא תעיזי לעשות לי עניינים.
הבטחת לסיים את הזיכרונות שלך לפני שאת עוזבת פה, אז תבלי קצת
פחות ותתחילי לעבוד ברצינות, בבקשה. וקניתי לך עפרונות חדשים
אז די לקמצן ולכתוב בזנבות של עפרונות. נשיקות".

"לדאבוני, אינני יכולה לענות כרגע. אנא השאירו הודעה ואחזור
אליכם כשאתפנה".

שלוש בנות ותשעה נכדים הביטו בשקט במשיבון שרונית הביאה
מהדירה.
מחר נפנה את כל שאר חפצי הערך.

"לדאבוני, אני כבר לא אתפנה"...
אמרה רונית לאט לאט, וכולנו פרצנו בצחוק היסטרי, עד דמעות.