סבא שלי, שסיפרו עליו שהיה איש שמן, מצחיק, ואוהב חיים, נפטר
כשהייתי בת חצי שנה, ובמקומו הושיבה סבתא בראש השולחן את הדוד
אלי. הדוד היה איש נאה, בעל שפם, ומרתיע כיאה לקצין בקבע, גם
אם בגמלאות. לא היה מתאים ממנו לשמור על האוצר היקר של ליל
הסדר: בהקפדה היה עוטף את שתי המצות החצויות במפית כותנה
מעומלנת, מרים את כרית הפוך הגדולה, העליונה, ומניח את המטמון
על הכרית התחתונה. העליונה הייתה חוזרת ומכסה אותה, בין שתיהן
טמון האוצר, וכל הכבודה הזו מוטלת על שרפרף רבוע מעץ לצידו של
הדוד, עליה היה מניח את המרפק בהסבה.

שתי דרכים הגיוניות היו אל המטמון:
יכולת לרדת ממקומך אל מתחת לשולחן, לזחול בזהירות בין רגלי
הישובים למעלה, עד אל מתחת לרגליו של הדוד. כשהיו שתי ידיו
עסוקות באכילה, או דיפדוף בהגדה, ואת זה צריך לוודא בהקשבה -
כי הכריות גבוהות מהמקום שהעיניים רואות - היית משחיל יד רועדת
אל בין הכריות ומנסה למשוך החוצה את המפית ובתוכה המטמון.
אפשר היה גם להיות אמיץ יותר. מאחורי גבו של הדוד הייתה ספה,
שגבה סורגים. אפשר לרדת בזהירות מהשולחן, לשבת על הספה, ואז -
אם כולם עסוקים - להשחיל את היד הרועדת עוד יותר בין סורגי
הספה, ובאותה הדרך, אל בין הכריות. אלא שדרך שכזו דרשה שהדודה,
היושבת ליד בעלה ושומרת עליו) שלא יגע בשום מאכל האסור לו,
וכאלה היו רבים, (תשתף איתך פעולה, כי עיניה רואות הכל.
ולדודה, שלושה בנים משלה, והיא אכן מעלימה עיין, אבל רק מהם.

רק בשנה אחת זה קרה, שהצלחתי לעבור את כל הרגליים המוכרות שתחת
השולחן ולהגיע קרוב לכריות בלי שמישהו יגלה את מקומי בשמחה
ואני אשלח אחר כבוד בחזרה למקומי. והתיישבתי תחת רגלי הדוד,
והקשבתי לקולו, מנסה לנחש מה הוא עושה למעלה, אם הוא נשען
עכשיו, או לא. ושלחתי יד רועדת אל הכריות ומשכתי את המפית.
הכרית העליונה זזה מעט, ולא יתכן שהדוד לא הרגיש, אבל נעימה לי
המחשבה שהוא ידע ושתק בשבילי. משכתי אלי את המפית ובה המטמון,
ומיהרתי אל צידו השני של השולחן.
את היציאה החוצה לא הצלחתי להסתיר, ופניו המופתעים של בן הדודה
שלי, הגדול ממני בשנתיים, הבהירו לי שעוד אשלם, וביוקר, על
ההצלחה הזאת.
אבל האתגר האמיתי לא היה להימנע מהמכות שמגיעות לי, ואותן
ידעתי שאקבל - אלא לשמור על ההישג הזה. מי שאמא שלו בעניין,
ומסייעת, כמו הדודה, יכול לסמוך על עזרה, אבל אני שאמא שלי
טרודה במטבח, מה אעשה עם המטמון שבוער בין ידי? איפה אחביא
אותו?

לכל מקום שהלכתי - עקבו אחרי עיניו של בן הדודה. הוא לא הרפה.
צחק עלי: אני אקח לך ממילא את המטמון, אל תתאמצי. שעת הארוחה
התקרבה, ועד שיקראו לנו לאכול, צריך למצוא מקום ולהחביא...
הלכתי לחדר הילדים, סגרתי את הדלת, והסתרתי את המפית בין ספרי
הספריה - אבל שם, מן הצד, עמדה המרגלת. אחותי, הזנב שלי, היא
ראתה, ובכלל בלי להסתיר - רצה ולחשה באוזנו. העניין היה אבוד.
גם כשניסיתי להגן בגופי על המטמון הגנוב, הוא היה מהיר וחזק
ממני.
"הגונב מגנב פטור" צהלה הדודה.
"הבטחת שתשתף אותי" יללה הזנב שלי, המרגלת.
"בואי לשטוף כלים" קראה לי אמא.
ורק עיניו של הדוד אלי, בראש השולחן, הן הביטו בי באכזבה. שוב
נכשלתי...