.
ש-לום" אתה אמרת לתוך הרעידה שלי, ואני כבר לא זוכרת
כלום חוץ מזה שזה היה שלב החיבוק, הידיים הארוכות
האלה וכל הפרטים שאני אף פעם לא זוכרת כי הם מעיפים
אותי בנעימות והנחרצות שלהם בלי להפתיע כדי שאזכור.
הדבר הבא שלא נמחק, או שאולי כל שאר הפרטים מעולם לא
נרשמו, עוברים על הגוף שלי בלי לבקר בראש, הוא איך
אני גולשת לאורך רגליך האינסופיות אל האדמה הלחה
שהריח שלה מחרמן אותי כבר יומיים, מגיעה למטה
ומזקיפה את הגב, כובשת את פני במכנסיים שלך. ואני
כאילו ממש יודעת מה לעשות, שזה ממש לא קרוב לאמת אבל
אולי עד מרץ, מי יודע, אני אהיה איזו מומחית ואשפית,
ואין לי מושג אם זה מצליח כי הדבר הבא שקורה הוא
שאנחנו הולכים בתוך הסבך הצפוף, זה שלפני שנים הלכתי
בתוכו עם האיש המבוגר והנחמד הזה שמכיר את הדרך, אבל
הסבך צפוף ורטוב נורא, אני לפניך לפעמים, ולפעמים
אני מגיעה למבוי סתום ואתה מוביל, ולרגע אנחנו לא
עוצרים לחשוב או לדבר או לחייך אלא ממשיכים לפלס לנו
דרך צפופה ורטובה. קולות של לילה מסביב, אני יודעת
שיש פה חתולי ביצה, וחזירים, ואז כשאנחנו יוצאים מן
הסבך, ליד המחצבה הנטושה, ואני רואה את הירח
והכוכבים, שאף פעם לא רואים אותם באמת בעיר, כל האור
הזה על הפנים שלי וזה נעים לי מאד חוץ מפחד נורא
ואיום שאני לא החלטתי או לא נזכרתי למה וממה. ואז
הכאב פתאום גדל וגדל וגדל ואני משתטחת על האדמה ודי.
עכשיו אני חוזרת להיות חבוקה בין זרועותיך על העץ,
עוד יבשה וגם אתה ואפילו עוד חיוך, ואני שואלת אותך
"מה יהיה היום"? ואתה שואל "מה את רוצה שיהיה"? ואני
עונה לך "אני רוצה למצוא את האור של הכוכבים" אז אתה
אומר לי "תבטיחי לי שתדעי לתאר לי אותו אחר כך" ואני
שותקת.
ובחזרה לאדמה אני רוצה לספר לך שכואב לי האור כמו
העשב שנמעך, וכמו גרגרי הבוץ הדקים, שמתחככים זה בזה
ובי, וכמו התוכים שישנים מעלינו ואנחנו מפריעים להם,
וכמו הצמרות שעוד כמה שנים לא יהיו פה והן יודעות
וגם אני אבל הרוב לא יודעים את זה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.