את רוב שנות ילדותי ביליתי בבית סבתא וסבא, ליד הים. שתינו,
סבתא אשה מבוגרת,  ואני ילדה קטנה, אוחזות אחת בשניה ומחפשות
נחמה זו בזו. סבתא אמרה שאני  ה"פרס" שהיא קבלה מנשואיה
הכושלים של אמי, כפיצוי לכל הבעיות, לבושה ולכאב הרב שגרמו לה
גירושיה של בתה היחידה. "לפחות נשאר לי משהו טוב ומוצלח מכל
הפרשה הזו"  היתה אומרת. ואילו אני, רק איתה הרגשתי אהובה,
רצויה ומוגנת. להתפנק בחיקה הגדול והחם היה בשבילי הרגשה הרבה
יותר בטוחה אפילו מהישיבה במקלט כשהיו אזעקות בזמן המלחמה. לא
ידעתי אז איך אחר כך, במהלך החיים, תהיה לי האהבה ההדדית הזו
מקור של כוח ועוצמה פנימית. כבר אז השלמתי עם זה שבעבור אהבה
מופלאה כזו כדאי גם  לוותר. אבל לא אקדים את המאוחר ואספר רק
מעט מאיך שנהגתי לשמר וללבות  את הלהבה הגדולה הזו, שמחממת את
לבי עד עצם היום הזה.

בשנותי הראשונות ישנתי בלילות במיטתה הגדולה. בימי החורף הייתי
מתכסה אתה בשמיכת הפוך הענקית שלה שהיא הביאה מפולניה, והרגשתי
כמו בתוך רחם מחבקת. בימי הקיץ, בשעות הצהריים סבתא היתה סוגרת
את חנות המכולת שלה והיינו הולכות ביחד לים.

היינו חוצות את חצר בית הכנסת כדי להגיע לחוף הים, לבושות
בבגדי ים ונועלות נעלי התעמלות ישנות שאצלי כבר היה להן חור
בבוהן. סבתא לבשה גם חלוק רחצה גדול וכחול שעטף את גופה המלא
והיה לו ריח של ים מעורב עם קרם וולווטה. אני החזקתי ביד דלי
קטן מפח שנשברה לו הידית וגם כף בשביל החול. סבתא לקחה תמיד
תיק שהיו בו מגבות, וקופסה עם שזיפים וענבים. "אי אפשר לחיות
בלי אוכל" היא אמרה. בכל הזדמנות, גם כשהיינו מטיילות בשדרה או
יושבות במרפסת ומשחקות ב"רביעיות" או בדמקה, וגם כאשר הייתי
קוראת ספר, היא היתה מביאה מהמטבח תפוחים וענבים, או לחם עם
גבינה ולבניה או פשטידה של תפוחי אדמה שקראה לה "בובניק"
שנשארה משבת ביחד עם עוף מהמרק. כשהייתי עסוקה ולא שמתי לב היא
היתה מכניסה לי לפה חתיכות מהאוכל הטעים שלה, או קוביות של
תפוח בלי הגרעינים החומים ובלי הקליפה.  כל כך חשוב היה לה
שאני אוכל ושלא אשאר כזאת רזה. "אנשים עוד יחשבו שלא נותנים לך
אוכל בבית" היתה אומרת.

את החלוק ואת הדלי וגם את התיק עם המגבות והפירות היינו
משאירות על החול היבש הכי קרוב לים ליתר בטחון, וגם כדי שנוכל
להשגיח מתוך המים. בימים שהיה דגל לבן, סבתא היתה מרוצה ואמרה
שהים הוא "כמו שולחן".  היינו נכנסות לאט לאט ובזהירות, אוחזות
ידיים שלא להחליק על הסלעים החדים שבכניסה, ונכנסות למים היותר
עמוקים. ושם במקום סלעים היה חול רך מתחת לרגלים והמים הגיעו
עד למותניים.  יד ביד היינו טובלות במים עד לצוואר כמה פעמים,
עד שסבתא היתה מחליטה שנצא לחוף, לאכול את הענבים והשזיפים
שכבר היו רכים מהשמש והיה להם ריח חמוץ.

בימים שהים היה סוער סבתא היתה מאד מודאגת. "אוי ובוי, יש דגל
אדום" אמרה, ואז נכנסנו רק עד למקום שהמים כיסו את כפות
הרגליים, וישבנו ביחד בתוך בריכות קטנות שהיו בין הסלעים
שבכניסה למים. הסלעים היו מכוסים בעטיפה ירוקה חלקה כזו, והיה
להם ריח חזק ומלוח. בישיבה, המים הגיעו למותניים והייתי שופכת
לסבתא מים על הגב והכתפיים עם כף היד והיא היתה מאד שמחה ורוצה
עוד. היא אמרה ש"המים של הים  זה בריאות". סבתא אמרה שצריך
לשמור שלא יבוא גל גדול ומסוכן, אבל עד שהגלים הגיעו כל כך
קרוב לחוף הם כבר בכלל לא היו חזקים, רק היה להם צבע לבן וקצף
דליל כמו סבון. בכל זאת אני שמרתי והסתכלתי כל הזמן אחורה
לכוון של הים, כדי שסבתא לא תדאג, ובסוף עזרתי לסבתא לקום
ולצאת מהמים.

לפעמים הגענו לים בשעות שהמים היו רחוקים מהחוף, ואז היו על
הסלעים המון סרטנים מפחידים, עם ידים כמו צבתות והם היו
מתרוצצים על הסלעים כאילו שהם ממהרים לאיזה מקום, אבל ברגע
שהתקרבתי הם נכנסו מיד לתוך חורים בתוך הסלעים. עד שסבתא היתה
מוציאה את האוכל מהתיק הייתי עומדת על החול הרטוב ומסתכלת על
החורים האלה, כדי לראות אם הסרטנים יוצאים, ופתאום הם היו
מוציאים את הראש שלהם החוצה והייתי בורחת והחול החם היה שורף
לי ברגליים. על החוף היו המון צדפים יפים בכל מיני צורות
וצבעים. אחרי האוכל הייתי אוספת אותם בתוך הדלי ולוקחת אותם
הביתה. סבתא לימדה אותי לשים ליד האוזן את הצדף הגדול שהיתה לו
צורה של שבלול ולשמע את קולות הרוח והים  ואני חשבתי שיש בתוכו
קסם.
היו ימים שלסבתא לא היה זמן להכנס למים והיא רק היתה מלווה
אותי לים, לבושה בחצאית  שאתה היתה עובדת במכולת, ובחולצה עם
שרוולים ארוכים ומטפחת על הראש.  היא חכתה לי על הספסל שבמדרכה
שליד החוף, ובקשה אותי להזהר מהגלים. אני הייתי נכנסת למים
לבד, ומנופפת לה ביד כל רגע, כדי שהיא תראה אותי ולא תדאג.
היא היתה מחזירה לי שלום עם היד שלה.
המים היו כל כך נעימים וחמים ורציתי להשאר שם לעולמים.  מה
בכלל אכפת לי שהיו גלים. הייתי קופצת עם כל גל שהיה מכסה לי את
הראש ועושה לי טעם מלוח בפה וגם העיניים שלי היו קצת אדומות
ושורפות, אז מה, זה היה כזה כייף. כל רגע הזכרתי לעצמי להסתובב
לכוון החוף כדי לנופף לסבתא ביד, כי אם אשכח אפילו לקצת זמן,
סבתא תדאג כל כך ותקרא לי עם היד שלה לצאת מהמים. לפני כל
תנועת "שלום" הייתי מבקשת מאלוהים שהיא תחזיר לי בנפנוף לשני
הצדדים ולא בתנועה של היד לכוון אחורה, לכתף, שבו היא מודיעה
לי לצאת מהמים.  לפעמים כשהיה נדמה לה שהיא לא רואה אותי, היתה
קמה מהספסל, מתקרבת ושמה את היד שלה על המצח כדי לעשות לעצמה
קצת צל בעיניים וכדי לראות אותי יותר טוב. כשהיתה רואה את ידי
המושטת למעלה, היתה מסמנת לי לחזור. הייתי יוצאת בצער לאט לאט
מהמים וממשיכה לעשות לה שלום, ועד שהגעתי לסבתא היו נעלי
ההתעמלות שלי מלאות בחול רטוב וכבד שהפריע לי ללכת.  סבתא היתה
מסתכלת על אצבעות הידיים שלי לראות אם הן לא מקומטות מהמים
"כמו ידיים של כובסת" היא קראה לזה, כדי לראות אם לא הייתי בים
יותר מידי זמן. אבל אף פעם לא קרה שהעור בידיים שלי היה מקומט,
אלא רק הרבה שנים אחר כך כאשר הלכתי לים בלי סבתא.

לפעמים בדרך חזרה מהים סבתא קנתה לי גלידה בקיוסק של שימון.
הגלידה הזו היתה הכי טובה בעולם. כל הזמן חכיתי שסבתא תרשה לי
ותתן לי חמישה גרוש לקנות גלידה. שימון המוכר, שהיה לו שפם
שחור וכובע לבן, היה מחזיק ביד גביע משולש ושואל אותי אם אני
רוצה גלידה בטעם שוקולד- וניל, או תות-לימון. אני הייתי בוחרת
שוקולד-וניל ומסתכלת כל הזמן שהוא באמת ממלא את הכף העגולה
בהרבה גלידה ושומרת שהוא יכניס אותה לתוך הגביע. לפעמים ראיתי
שהוא אסף עם הכף פחות גלידה, ושם בגביע רק מעט אבל פחדתי להגיד
לו. הייתי לוקחת את הגביע ביד בלי להגיד כלום ומחליטה שבפעם
הבאה אני דוקא כן אגיד לו תכף בהתחלה שאני רוצה מלא, ואפילו
אבקש שיוסיף למעלה גם קצת מהתות- לימון.

יום אחד אחרי שחזרנו מהים, והיינו שם רק קצת זמן, סבתא החליטה
לעשות לי הפתעה ואמרה שהיא תעשה לי גלידה בבית. אני פחדתי שזה
במקום לקנות בקיוסק של שימון אבל סבתא לא אמרה על זה כלום.
נכנסנו למטבח. המטבח היה מאד קטן ולא היה שם מקום בכלל, במיוחד
מאז שסבתא קבלה מהדודה מאמריקה תנור אפיה משומש שהיו לו למעלה
ארבעה עגולים שחורים חשמליים שסבתא כסתה אותן במגבת מטבח עם
משבצות אדומות ולא השתמשה בהם אף פעם. גם אני חשבתי שהפתיליה
הישנה שיש בה אש היא יותר יפה מהחשמליים השחורים האלה. התישבתי
ליד התנור הגדול על כסא לבן ישן, שהצבע שלו היה מקולף והיתה לו
רגל אחת יותר קצרה והוא התנדנד. סבתא לקחה צלחת של מרק מהמזנון
של הכלים החלביים, שמה בפנים אבקת קקאו חומה, סוכר, קצת חלב
ועוד משהו שנראה כמו מרגרינה, והתחילה לערבב את זה ביחד חזק
חזק עם כף מעץ. היא ערבבה הרבה זמן עד שבצלחת היתה מין דייסה
חומה כהה, סמיכה, עם ריח של קקאו. סבתא התאמצה מאד שזה יהיה
חלק בלי גושים, אבל בכל זאת זה בכלל לא נראה כמו גלידה שקונים.
בסוף היא נתנה לי את הצלחת ואמרה: "זו גלידה נהדרת שאם עושים
אותה בבית יודעים בדיוק מה מכניסים וזה טעים ובריא וגם לא
צריכים לשלם כל כך הרבה כסף לשימון".
סבתא נתנה לי כפית ואמרה לי לאכול  "נו, הרי את כל כך אוהבת
גלידה".  אני לקחתי קצת בכפית ושמתי בפה. הרוק בפה נהיה נורא
מר, מלא גרגירים קטנטנים כמו חול מזכוכית, וזה בכלל היה חם ולא
קר כמו גלידה אמתית, וכשבלעתי את זה לתוך הגרון הרגשתי שאני
תכף אקיא.
"נו?" אמרה סבתא ונראתה כל כך מאושרת, עינייה הכחולות נצצו.
המשכתי להחזיק את הצלחת ביד ואת הכפית ביד השניה, וכל כך רציתי
שהעינים של סבתא תשארנה שמחות ונוצצות, שתמיד היא תהיה כל כך
מאושרת. הכי חשוב שהיא לא תרגיש ולא תהיה עצובה.   הכנסתי עוד
כפית אל הפה ובלעתי מהר, כמעט בלי להרגיש את הטעם, ואמרתי
לעצמי שאם יבוא הקיא אני אבלע גם אותו.

סבתא חכתה כל הזמן עם פנים שמחות ומרוצות עד שכמעט גמרתי את כל
מה שהיה בצלחת ואמרה   "נו... את רואה שאפשר לעשות גלידה בבית?
תאכלי, תאכלי הכל, עשיתי את זה במיוחד בשבילך!"  

אמרתי לסבתא תודה, ובלב שלי הודיתי גם לאלוהים שהכל עבר
בשלום.
ובמשך הרבה שנים לאחר מכן המשכתי להודות בלב לשניהם על כך שמאז
סבתא אף פעם לא הציעה שוב להכין גלידה בבית.