האנטיפט ישב בצד, מנותק. מביט על הסובבים בשתיקה . הוא לעולם
לא מגיב על ההתרחשויות ביותר מחיוך עגמומי- עקמומי. הוא סלד
מההמולה ,מהחברה, מהבדיחות התפלות. לא היה מסוגל ליהנות משיחה
בטלה, מעצם ההיות בין אנשים. האנטיפט התלבט האם הוא סובל או
נהנה מהריחוק והבדידות. הוא החליט למלא מחדש את הכוס הריקה
שבידו ולהמשיך לאכול מהגרעינים, שותק. מסביבו- רעש, בדיחות,
שיחה קולחת ומוזיקה בווליום גבוה מדי. הוא היה מוטרד כי לא
הצליח "לקרוא את מחשבות" שאר האנשים שבחדר. הוא ידע שהוא פוגע
בהם והוא לא נהנה מהמחשבה על כך אבל הוא לא הצליח למנוע את
עצמו משילוח ההערות העוקצניות והמבט המזלזל. החיים כאנטיפט היו
קשים במקומו הקודם של שכן כאן כשאינו מכיר כמעט איש וככל שחשב
על כך יותר הוא גם לא ממש רצה להכיר כאן אף אחד. הוא גם הגיע
למסקנה שהוא שונא אותם, את ההגיון המעוות שלהם את הבדיחות
הגסות סטייל  סטאנדאפ שלהם, את הפרצופים המטומטמים שלהם ויותר
מכל את הנחמדות המזויפת.
הוא לא ראה את עצמו נעלה מהם הוא פשוט ידע את האמת והביע אותה
בצורה חד משמעית.
פה כל אחד לבד. הוא חשב והמשיך לבהות בגרעינים תוך ניסיון
להתעלם מניסיון פיתוח שיחה של האיש שלידו שהריח מבירה כאילו לא
ראה מקלחת כבר שנה .האיש הלך והאנטיפט שומע את קולו בצד השני
של החדר- תוך התעמקות בגרעינים. הרעש מסביבו גובר והוא קם למלא
את הכוס מחדש תוך כדי התחמקות מהתקלות באותו מסריח. כשהתיישב
שוב החל לנתק את עצמו בהדרגה-הופך את קולות הרקע לזמזומים
ומתרכז בעצמו ובתקרית עם האיש שרצה להיות נחמד. הוא לא הרגיש
בנוח עם העלבון שחש האיש," לפחות זה מעיד שיש לי מצפון" חשב
וחייך חיוך עקום. הוא תמיד חשב את עצמו לחד לשון וכולם חשבו
שהוא עוד יהיה דמות מובילה בחברה, אבל הציניות שלו- גאוותו
בגדולה דחתה ממנו אנשים. לא היו לו חברים אמיתיים והא שיכנע את
עצמו שאין לו צורך בהם. הוא לא ידע האם הריחוק שלו נבע מגאוותו
או מהרדידות של אחרים.
מה שהוא כן ידע זה שהוא פוגע באחרים וזה העציב אותו. הוא חשב
שבעצם לפני שנכנס לכאן הוא לא היה ממש אניטפט אולי קצת ציני
אבל לא משהוא חריג.  הכל השתנה כשנכנס לכאן. הוא חקר שוב את
השאלה מי אשם בבדידותו והגיע למסקנה שאינו יודע. בעצם ,חשב,
הוא לו יודע כולם אבל בכל זאת הרשה לעצמו להתנשא על כולם. בעצם
לו אין מה לחפש במקומות כאלו אבל זה שהוא כאן זו רק אשמתו,
בעצם אשמת הגאווה הארורה שלו למה התייחס להתחנפויות של אותם
אנשים. למה נתן להם לנגן על המיתר הרגיש שלו- הכבוד. למה האמין
להם שלא יעשה כלום רק יהיה נוכח וייעץ. ועכשיו הוא כאן נבוך
תקוע מפצח גרעינים, בוהה בתקרה והוא אפילו התחיל לעשן, הוא אף
פעם לא האמין שזה יקרה לו. הוא הטה את הראש אחורה ונרדם
בישיבה.
אחרי עשר דקות, רבע שעה, חמש דקות, מה זה משנה ,הזדקף והתעורר.
מעמיד את שיחות האנשים במקומם - רעשי רקע.  אחד האנשים פנה
אליו והוא אפילו לו הקשיב ,קלט את הקולות וערבב אותם במוחו עד
שאיבדו משמעות.  השטח הפנוי שמסביב לכיסאו החל להצטמצם והאנשים
החלו להתקרב לאט לאט. והוא רק חשב כמה שהם מטומטמים כשהם מנסים
להראות מפחידים. המכה הראשונה נחתה עליו בהפתעה גמורה, ראשו עף
קדימה והוא הסתובב לראות את המכה. ידיים רגלים ומקלות עפו
לכיוונו, הוא צעק אבל אף אחד לא התייחס. בעטו בו שוב ודחפו
אותו אל מתחת לשולחן הסכין נשלפה אבל הוא לא עשה שום רעש.
השומר ראה הכל אבל המשיך לבהות בעיתון, גם הסגל לא מת עליו אף
פעם.