בפמוט נשרף לאיטו הפתיל
ממיס שעווה של דקות
והיא מחכה לצעדיי אישה
בעיניה דוק של דמעות

השעות נמסות אל להט להבה
והיא עטוית תקוות
וכאב צורב של שלהי אהבה
מותיר בפניה עקבות

הוא נכנס. צעדיו כבדים כליבה
עיניו כבויות מניצוץ
שפתיו ככווית קור על לחיה
והשקט כאבן יחצוץ

היא קוראה את הסוף במבט האטום
והוא אוסף חפציו
ולאור נר צופה בגבו מתרחק
החושך נותר אחריו

בפמוט גווע להטו של פתיל
לרגליו שרידי שעווה
האוויר האפל מלא בריחות
של גווית אהבה אבודה