אני, מפחד המילים
לא הנחתי להן
לפרוץ החוצה,
להדהד.

בין תחנוני שווא
למועקת בדידות
כלאתי את האמת שלי
עמוק בפנים,
במרחב שבין הריק
ללב.

את הכאב הזה
ציירתי במרומז,
מצאתיו
בהצטלבות חצים,
כתמי דיו על הנייר.

אחר איבדתיו
שנית.
הקצוות שלי
לעולם מנוגדים,
לא זכיתי
לתפסם.

ויראתי מפני
האמירה.
על כן -
כפיתי על עצמי
את שקר השתיקה
ובו יכולתי
לא לדעת.

כעת,
ריצוד קטעי עבר
שוב לא נותן מנוח.
ובחיבור מילים,
כתמים,
שתיקות -
מוצאת עצמי לנצח
אשמה.