ג'ני פקמן / כשקירות סוגרים |
אין לאן לברוח,
העצב הזה
שאין לו מרפא
ואין לו
ראשית,
מתקיים כמוני
בשטח ההפקר,
תמיד שם
ולא שם.
כואב.
מתקלפת-
קליפות ופירורים.
פעם הייתי,
כעת-
שיירי הוויה,
קילופים- קילופים
נסדקת,
נושרת,
מתקיימת על
מבע עיניים
וזיכרונות- אחרי.
מהו המרחק
שבין לבהות בריקנות
הנייר
או בריקנות המילים
הספוגות בו?
הייתי בוחרת
לא לפרש כאב עוד
לעולם,
אילו רק ניתנה לי
זכות בחירה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|