כשקירות סוגרים-
אין לאן לברוח,
העצב הזה
שאין לו מרפא
ואין לו
ראשית,
מתקיים כמוני
בשטח ההפקר,
תמיד שם
ולא שם.
כואב.
מתקלפת-
קליפות ופירורים.
פעם הייתי,
כעת-
שיירי הוויה,
קילופים- קילופים
נסדקת,
נושרת,
מתקיימת על
מבע עיניים
וזיכרונות- אחרי.
מהו המרחק
שבין לבהות בריקנות
הנייר
או בריקנות המילים
הספוגות בו?
הייתי בוחרת
לא לפרש כאב עוד
לעולם,
אילו רק ניתנה לי
זכות בחירה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.