מתישהו, מגיע השלב הזה שנותר לך פנס אחד. האחרים? כבו, נעלמו,
השד יודע מה קרה להם, אבל בעצם - מה אכפת לך? לך יש פנס, הוא
שלך והוא אחד. מתחת לפנס הזה אתה כותב. אתה כותב כי הוא שם, יש
משהו כה מיוחד באור הזה, הדל, האחרון, נאבק בייסורי הגסיסה שלו
ושלך. אתה כבר לא בורר מילים- אין לך זמן לברור מילים כשנותר
פנס אחד. אתה פשוט כותב - אמנות לאזני אחרים, רשימות לעצמך
ואמת לאור הפנס שלך. הוא מאיר, כמו מבקש סליחה על שכך הדבר,
כמו אומר שהוא כלל לא רצה שכך יהיה. לו יכל, היה רותם את כל
כוחותיו למענך ומאיר עידנים, אבל... מה ביכולתו לעשות כעת? הוא
רק פנס, הוא לבד והוא איתך. ברגע המסוים הזה, בין הבהובי גסיסה
למתיקות הסוף אתה יכול להבחין בגוון המיוחד הזה, שלו ושלך, אשר
נספג בנייר. אור אחר נשפך על המילים והטעם גם כן נהיה אחר,
הרשימות כבר אינן מה שהיו פעם - אתה כבר אפילו לא זוכר למה
מההתחלה התחלת במלאכת ההנצחה. כרגע אתה פשוט ממשיך, ממשיך,
נותן לאור המשכר לעוור את עינייך, שוכח, מרפה...
מתישהו, מגיע השלב הזה שנותר לך פנס אחד. ואתה שומר במילים
מחשש לשכוח את חולשת האור, את כאב המילים ואת העובדה שהוא, הוא
לבד. פנסך שותק. הוא סופר את הרגעים עד לשלטון החשכה ואין הוא
זוכר, אלא רק שהוא שלך. |