לפעמים אני לא בטוחה איך כל זה ייגמר.
הוא אומר שהוא לא מאמין במוסד הנישואין, ויש משהו בדבריו.

הוא אמר לי פעם שהוא מאמין בלבלות את שארית חייו עם מישהי בלי
להתחתן.
ולעולם לא תהיה תהייה לגבי האם זה יחזיק מעמד או לא, כי שני
האנשים יאהבו אחד את השני, ויבטחו אחד בשני, ולא יהיה להם
הצורך בחותמת על נייר.
וזה יהיה אמיתי וטהור.
גם אני רוצה את זה.
אני רוצה חיים כאלו אתו.

אבל הוא גם אמר שהוא לא יודע אם יוכל אי פעם להתיישב.
הרעיון של משפחה ושל להיות במקום אחד מפחיד אותו.
ואני הבנתי.
הוא, יש לו כנפיים. הוא צריך מקום לפרוש אותן. הוא צריך מקום
לעוף. אם לא, יגווע.
גם אני מכונפת, אז אני מזדהה. אבל אני מכונפת בצורה מעט שונה.

וזה גרם לי לתהות אם אחרי שהוא ייסע אני אחזור לראות אותו אי
פעם.
לא, הוא לא ישכח אותי. זאת אני יודעת בוודאות.
אבל הוא יכול בקלות למצוא את עצמו במקום שהציביליזציה לא הגיעה
אליו, או פשוט לשכוח לצלצל ולשלוח גלויות. הוא לא אדם ששומר על
קשר.
וגם אני לא.
זה בעייתי.
למרות שלו הייתי כותבת.
כל הזמן.
רק שישלח גלויה...
לא צריך מכתבים ארוכים של דפים על גבי דפים.
רק שישלח גלויה ויכתוב: "אני זוכר אותך, מתוקה. ואני בסדר."

אני מקווה שניפגש שוב.
בעצם, אני די יודעת שניפגש.
אני בטוחה בזה.
הוא האחד שלי.
הוא היעוד שלי.
אם הוא ילך לי לאיבוד, בסופו של דבר אני אמצא אותו.
או שהוא ימצא את דרכו חזרה אלי.
אני מתפללת שכך יהיה.
המלאך שלי, עם הכנפיים הגדולות שלו, שצריכות כל כך הרבה
מקום...
הו, אם רק במעופיו ברחבי העולם ימצא דרכו חזרה אלי, אהיה
המאושרת שבבנות האדם.
שכן לא יהיה לי אחר על פניו.

הוא אמר שהוא חושש להתיישב. הוא אמר שהוא נגד נישואין.
אבל פעם, ישבנו אצלו והוא שיחק לי באצבעות.
ואז הוא הוריד את הטבעת שלי ושאל אם זה יהלומים אמיתיים.
ואמרתי שכן.
ואז הוא שאל אם זה זהב אמיתי.
ואמרתי שכן.
ואז הוא שאל מהי האבן באמצע.
ואמרתי: "בלו טופז".
ואז הוא לקח את היד שלי ואמר לי :"say it"
ולא הייתי בטוחה, אז שאלתי "להגיד מה?"
ואז הוא אמר: "two words"
אז אמרתי כמעט בלחש: "I  DO".
ואז הוא שם את הטבעת על האצבע שלי, ואני חייכתי לעצמי.