היא ישבה שם ובכתה, רצתה לבדוק אם מישהו ישים לב.
אם למישהו איכפת בכלל.
אולי להוכיח לעצמה, אולי להם.
היא בכתה ואף אחד לא ראה. או שראו אבל בחרו להתעלם, להמשיך
ללכת...
(כל אחד אומר לעצמו שיש לו את הבעיות האישיות שלו והוא לא צריך
להוסיף לזה עוד.)
הדמעות ניגרו על לחייה, הגיעו לשפתיה ברעד קל ונפלו
כמו שהיא נופלת.
נופלת לתוך בור עמוק. היא צריכה להציב לעצמה תחתית. תחתית
וסולם כדי לחזור למעלה.
אבל בשביל זה היא צריכה מישהו שייתן לה את הכלים המתאימים כדי
לבנות את הסולם הזה.
כדי לא להישאר שם למטה.
אז היא בכתה, והדמעות המשיכו לזלוג. ובתוך כל הרעש הזה
והמהומה, הייתה דממה מוחלטת.
דממה ריקנית, ללא חיבור למציאות בחוץ. רק הרצון, ההמיה לכך
שמישהו ישים לב.
שמישהו פשוט יתיישב לידה, שלא יאמר דבר ולא יחבק, שפשוט יהיה
שם וייתן לה לבכות, לידו, איתו, איתם, עליהם, עליה. בעיקר
עליה.