נראה לי שבהתחלה הכל היה טוב, לפחות ככה חשבתי. עכשיו כבר יותר
קשה לדעת, הכל נראה אותו דבר. זה הסוף עכשיו, אני יודע, הכל
חשוך.
בהתחלה הכל היה בסדר, בבית ספר נדמה שהכל היה רגיל, הייתי קם
כל בוקר רק בקושי, עייף כאילו כלל לא ישנתי, אוכל משהו והולך
לתחנה לתפוש את הקו לבית ספר. המורים היו עסוקים בלקשקש על
שטויות  ואני הצלחתי לשמור על תדמית השקט. ההורים שלי כבר
התרגלו לשמוע שאני ''ילד טוב, שמצליח  בלימודיו, ואינו מפריע''
או לפני העגה המקצועית  - 'למל''ם' לא מועיל ולא מזיק.
גם חברים היו, שניים בעיקר, היינו משחקים כדורסל במגרש ליד
הבית כמעט כל יום, היה טוב, לפחות ככה חשבתי אז.
יום אחד ראיתי אותו. זה היה בהפסקה הגדולה, בין שיעור ספורט
לספרות. כולם הלכו מהמגרש לכיוון הכיתה. הוא ישב על הספסל עם
כמה בנות שצחקקו והסתכל עלי. היה בו משהו מוכר, כאילו ראיתי
אותו איפשהו בעבר. התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת לכיתה, מנסה
לחשוב איך לא להירדם בשיעור. בסוף הלימודים בדרך לתחנה ראיתי
אותו, הוא הלך כמה צעדים לפני. לא היה בוא שום דבר מיוחד, שיער
שחור מבולגן, לא גבוה במיוחד, עם ידיים בכיסים. כבר אז הייתה
לי הרגשה משונה לגביו. באותו לילה חלמתי את החלום הראשון. זה
היה חדר קטן, ואני שכבתי במיטה באמצע במרכז. לזוז לא יכולתי.
מולי היה חלון קטן, שתריסיו היו סגורים, וחוץ מכמה לא היה אפשר
לראות מה יש בחוץ. זה היה מוזר, חלום שבו אני שוכב במיטה
ומסתכל על חלון סגור, וכל פעם זה היה אותו חלום ואותו חלון. לא
בדיוק הכי מעניין בעולם. הימים חלפו, והחלומות התחילו להשתנות,
החלון שהיה קטן נראה עכשיו כמו מסך ענק, שהסרט שמשודר בו מוסתר
ממני. רציתי לדעת מה קורה מאחורי התריסים.
הימים חלפו ומידי פעם הייתי רואה אותו, היה בו משהו מוזר, הוא
תמיד נראה מנותק, גם כשהיו סביבו אנשים, הוא תמיד נראה מחוץ
לקבוצה. יום אחד עמדנו  בתחנה הוא שאל אותי אם יש לי חמישה
שקלים כי חסר לו בשביל כרטיסיה. נתתי לו עשר ואמרתי לו שיתקתק
עלי ונהיה שווים. בדרך ישבתי לידו הוא סיפר לי שקוראים לו
נתנאל ושהוא חדש בעיר. הבנתי שהוא והמשפחה שלו גרים ברחוב
שמואל הלוי. המשכנו לדבר קצת וכשהאוטובוס הגיע לתחנה שלו הוא
ירד. באותו לילה החלומות התחילו להשתנות. החלון נפתח.
בניגוד לחלומות הראשונים שהיו משעממים, אלה היו כמו פרומו לסרט
חדש, חלקים מקוטעים עם חיבור לא ממש ברור. כל פעם הייתי רואה
משהו אחר דרך החלון, לפעמים הייתי רואה את עצמי. לא ידעתי
בוודאות שזה אני, כי פני היו מעוותות לגמרי, שרופות. אבל
זיהיתי את הוריי שעמדו ליד המיטה הקטנה. לפעמים ראיתי את
נתנאל, שוחה באמבטיה גדולה מלאה דם. הלילות הפכו לסיוטים
ארוכים, בלתי נמנעים.

שמתי לב שקטע אחד בחלום חוזר על עצמו. בחלון הייתה סירה, ועל
הסירה היינו אני ונתנאל. היינו שטים בים קטן, ובהתחלה היה
נחמד. רק שכל פעם, באיזה שהוא שלב בחלום, הייתה מתחילה סערה,
ולא משנה לאן הייתי שט תמיד היא הייתה משיגה אותי. ניסיתי לשוט
ממש מהר, או הוריד מפרשים ולעמוד במקום, אבל הסערה הייתה תמיד
מגיעה. הסימן הראשון היה הרוח, שהלכה והתחזקה, הודפת את הסירה
הקטנה ומאיימת להפוך אותה. ואז התחילו הגלים הגדולים, גלים
עצומים שהיו מתנפצים על הסירה, מים התחילו להיכנס. הייתי יכול
לטעום את המים המלוחים, גועשים מסביבי. הייתי מוריד את המפרשים
ומנסה בעזרתם למנוע את כניסת המים, ואז היה מתחיל לרדת גשם.
מים מלמעלה ומים מלמטה. שניות אחרי זה הסירה הייתה מתהפכת.
נתנאל ואני היינו נאבקים במים, וראיתי שהוא עומד לטבוע. ניסיתי
לשחות אליו, אבל מעולם לא הגעתי בזמן. לילות שלמים הייתי מבלה
בשחייה מטורפת, בתקווה להציל אותו, ונכשל כל פעם מחדש. בכל פעם
שהייתי מגיע קרוב אליו הוא היה מסתכל עלי דרך הגלים ואומר
"הייתי צריך ללכת ברגל." הייתי ספוג בזיעה ודמעות, מנסה לשכוח
את כל מה שחלמתי. שבועות זה היה ככה, כל יום הייתי פוגש אותו
בתחנה, וכל לילה הייתי הורג אותו בחלומות. התחלתי לפחד
מהפגישות בתחנה, הרגשתי שהוא יכול לראות דרכי, לראות מה אני
עושה לו בחלומות שלי. הייתי עייף תמיד, הפסקתי לאכול, ולא
הצלחתי להתרכז בכלום. השינה הייתה כמו עונש על משהו שעשיתי
בחיים קודמים. כבר הפסקתי לנסות לברוח מהסערה, הייתי מחכה
שתבוא, ואז הייתי משליך את עצמי למים הסוערים. אבל הוא תמיד
היה שם, טובע לפני.
הזמן עבר וכבר הייתי לקראת סיום הלימודים. הייתי מגיע לבית
ספר, יושב בכיתה ולא מקשיב. הפסקתי לשחק כדורסל והציונים
התחילו לרדת. ההורים שלי התחילו לדאוג.
נשלחתי לפגישות שבועיות עם דוקטור אפל, פסיכולוג מורשה.
הפגישות איתו היו סתמיות, דיברנו על שטויות. לא יכולתי לשתף
אדם נוסף בחלומותיי. כאילו בתגובה החלו  החלומות להשתנות שוב.
באחד הלילות שוב הייתי בחדר הקטן, ומתוך חור בקיר יצא נחש
גדול, הוא הסתכל עלי ואמר ''תחנה אחרונה'' ואז הוא התנפל עלי,
נושך בגרוני עד שהייתי מתעורר. כמה ימים לאחר מכן, ממש כשהנחש
התנפל עלי, שלחתי יד ותפשתי אותו בזנב, מוריד לו את הראש
בנגיסה אחת.
החדר התמלא דם, ומראות כיסו את הקירות, כל מראה שיקפה את אותו
הדבר, זה היה הפנים של נתנאל, שסועות ומלאות דם. התעוררתי.
מזיע עד שד עצמותיי, רועד ועם דמעות. מאז כל חלום תמונתו של
נתנאל המעוות הייתה מופיעה, משתקפת מהמראות. הפסקתי לישון,
וכדי להישאר ער הייתי אוכל קפה מתוך שקית. עד שפעם אחת
נרדמתי.
בפעם הזאת הכל היה שונה. בחלומי ראיתי דמות שוכבת כפותה על
מיטת חולים, מוקפת על ידי קבוצת רופאים. אחרי שניה השתנתה
התמונה. יכולתי לראות את נתנאל מעלי, בוחן אותי בפרצופו
המעוות.
החלטתי לספר לדק אפל על החלום. טלפנתי למשרדו וקבעתי פגישה
לאותו היום. כשסיימתי לדבר הוא הסתכל לי בעניים ואמר ''חשבנו
שאולי זה יקרה''. ''מה?"  ''התת מודע שלך לא מוכן לקבל את
המציאות הזאת, המוח שלך מתנגד.'' מציאות?
הוא התקרב אלי, והמשיך לדבר. ''לא חשבנו שזה יקרה, לפחות לא
בשלב כל כך מוקדם. החלומות שלך, זה הדרך של המוח שלך להתמודד
עם מה שקרה. אלה קטעים מהחיים שלך, החיים האמיתיים שלך.''
התחלתי לאבד את הסבלנות. הדוקטור המשיך, ''הכל התחיל לפני שלוש
שנים, הגיע אלי בחור בן 17 שנפגע קשה בפיגוע התאבדות באוטובוס,
גופו נותר משותק ופניו הושחתו. אחרי ההתאוששות הרופאים קבעו
שהוא סובל מטראומה נפשית ולכן הפנו אותו אלי. הוא סבל
מסכיזופרניה." סכיזופרניה?..
''הוא המציא לעצמו זהות חדשה, ואימץ אותה. הדמות הייתה בחור בן
גילו שנהרג באותו אירוע.
הפגישות איתו היו קשות מאוד, הוא סבל מכאבים שאילצו אותנו לסמם
אותו, הוא החל לאבד שפיותו. אבל אחרי טיפול אינטנסיבי ארוך
מאוד הצלחנו להגיע אליו. הסברנו לו שהוא נפגע ושהוא סובל
המפרעה נפשית. חשבנו שהוא מחלים, עד שיום אחד הוא נכנס לחדר
הרחצה, מילא את האמבטיה במים עם מלח, וחתך לעצמו את הוורידים.
הוא לא מת. הגוף שלו הצליח להתגבר על הטראומה אבל המוח סירב.
הוא היה מנותק. קטטוני.
קצת פחות משלוש שנים אחר כך גילו כמה חוקרים שיטה חדשה לבדוק
מה קורה במוחו של בנאדם. הרעיון היה להתחבר לגזע המוח ומשם
לראות ב'שידור חי' את מה שרואה את אותו אדם, ואולי אפילו
להרגיש מה שהוא מרגיש. החולה הראשון שנבחר לטיפול החדשני היה
אותו בחור צעיר, זאת בעיקר בגלל שרופאיו איבדו כל תקווה אחרת.
ברגע שהבנו מה קורה בתוך הראש שלו החלטנו לנסות לעזור לו לחזור
למציאות.'' לא הבנתי. ''זה נשמע לך מוכר?"
''זה היית אתה שנפגעת בפיגוע.''
מראות התחילו להבזיק למוחי. תמונות לא ברורות של אוטובוס שרוף
וגופות. יכולתי לראות את עצמי מלמעלה, שוכב על האספלט. לא
רציתי לחזור ''אני לא רוצה לחזור,'' אמרתי, ''אין לך ברירה,
המוח שלך על סף קריסה, המצאת את נתנאל כיישות בעולם שלך, והוא
מופיע בחלומות שלך, מפר את האיזון בין חלום למציאות. אם תמשיך,
לא תהייה דרך חזרה.''
הכל התחיל להתבהר. עמדנו בתחנה, מחכים לאוטובוס, ונתנאל אמר
שנגמרה לו הכרטיסייה. אמרתי שאני אשלם, והוא יחזיר לי למחרת.
הוא אמר שזה בסדר מצידו ללכת ברגל. עזוב אותך ללכת ברגל אמרתי,
יורד גשם. הוא אמר בסדר.
ואז הפיגוע. הנכות. הפנים השרופות שלי. נזכרתי. בגללי הוא עלה
על האוטובוס, בגללי הוא מת. קמתי מהכורסא, ''אני לא חוזר,''
אמרתי. ''אין לך ברירה.'' ''אני לא חוזר,'' לחשתי לעצמי
והושטתי יד לעבר המנורה שעמדה לידי.
לא הפסקתי עד שהוא חדל לזוז. קמתי מהגופה החבוטה ויצאתי החוצה,
שוכח עם כל צעד את מה שקרה. את הרופא, את החלומות, ואת נתנאל.