עמוס, עמוס. רינה קראה.
"מה הבעיות שלך מטומטמת?"
"אני רוצה שתלך ותקנה ביצים וכוס אמק אל תקרא לי מטומטמת, אני
לא כלבה שלך, בסך הכל ביקשתי ביצים!"
"אהה, טוב אני אלך לקנות לך ביצים" אמר זאת בזילזול.
"אני לא צריכה שבעלי ידבר אלי ככה" צווחה.
"תסתמי כבר, את לא רואה שאני הולך?" אמר זאת בקול רם.

היא מחכה שעה, שעתיים, שלוש, יום, יומיים.
הוא פשוט הלך, לקח את הרגליים שלו והלך, איזה בעל דוחה אפילו
לא אמר לה שלום.
המחשבות רצות, הורגות, פשוט אינן יודעות, אינן יודעות מה קורה
לו באמת?! למה הוא ברח?
המחשבות המפותחות, הכל-כך טיפשיות, הכל-כך מכאיבות
ופרנואידיות.

הוא חזר אחרי שבוע לעירו.
הוא בטח הלך לאיזה בית זונות וזיין שם איזו פרוצה.
הוא נכנס לביתו, פותח את הדלת, מתקרב אל הסלון.
ואז "דינה", "דינה", "איפה את?", "את פה?", "תעני לי!", "אני
בבית", צורח זאת בחוזקה.
הוא עולה במדרגות, הולך לכיוון חדר השינה.
ושם, שם קרה הנורא מכל. היא התאבדה, שרועה שם, עדיין לא יודעת
מה עלה בגורלו!
אבל עדיין מתה בגללו...