היי, אני אילן, אני בן 29 (לפי הספירה האחרונה). גרתי פעם
במושב בצפון הארץ, עבדתי קצת בהיי-טק, היתה לי אישה יפה, שתי
בנות מתוקות, ובכלל היו לי חיים די יפים. למה היו אתם שואלים?
טוב... זה כי אני מת כבר שלוש שנים.
כן כן, אני יודע, גם אני לקחתי את זה די קשה, אבל שבו,
תתרווחו, ותקראו טוב טוב. הסיפור שלי (ושלכם ביום מן הימים)
ישפוך קצת אור על העניין, אז ככה:

לפי הדו"ח המשטרתי, אני קורבן של תאונת דרכים, נהג שיכור נכנס
בי עם המרצדס של אבא אי שם ליד כביש גהה. אני נהרגתי במקום (אז
לא חגרתי, כבר מיותר להתחרט לא?), והמניאק יצא עם כמה אחוזי
נכות ושנה על תנאי (משתלם שאבא שלך עורך דין...). לפעמים נראה
שצדק הוא באמת רק כוכב. אבל אני גולש טיפה מהנושא. בכל מקרה,
אני לא זוכר הרבה מהלילה ההוא גם עכשיו. נהגתי הביתה אחרי מפגש
עם כמה חברים, והנהג השני סטה מהנתיב והתנגש בי חזיתית (הוא
סגר בערך 140 על המרצדס של אבא), אבל כנראה שמיצובישי 92' לא
עולה באיכות על מרצדס 2001, ולכן אני כאן.

שניה אחרי ההתנגשות איבדתי את ההכרה, או לפחות אז חשבתי
שאיבדתי את ההכרה. אתם מבינים, כשפקחתי את העיניים מצאתי את
עצמי בסוג של אולם המתנה ענקי. תקרה בגובה שלושה-ארבעה מטרים
לפחות, והמוני המוני אנשים. וכולם שקטים. למען האמת חוץ
ממלמולים שקטים של פקידים למיניהם אני לא חושב ששמעתי ציוץ
אחד, אפילו לא זבוב.
סקרתי את האנשים, היו שם מכל הסוגים, האומות והדתות שהאדם יכל
לחשוב עליהם, מכל הצבעים, גדלים, בגדים וצורות. ולכל קבוצה כזו
היה הדלפק שלה, עם דגל ופקיד בשפתה. עמדתי שם בכניסה חמש דקות
בערך, מסתכל המום במקצת מסביב, עד שהבחנתי במה שרציתי. הדלפק
הישראלי. נעמדתי בתור.

התור עבר מהר משציפיתי. אתם יודעים, אחרי ניסיון חיים של תורים
בסופר, במשרד הפנים, ושאר מקומות מלבבים כאלה, אתה לומד לצפות
ללחכות בערך נצח וחצי עד שיגיע תורך, אבל לא  כאן. כאן כולם
היו שקטים, לא ניג'סו, לא טירטרו, פשוט עשו מה שנדרש מהם וחלפו
להם משם הלאה (עם מבט שלא היה מבייש את השוקיסט הכי גרוע שיש
לצה"ל להציע), מה שהפליא אותי עוד יותר. אחרי הכל, אנחנו
ישראלים, שקט לא נמצא בגנים שלנו. הגיע תורי.
נכנסתי למחיצה מרובעת שכזו, כמו שתראו בכל מקום כמעט,
והתיישבתי. הפקיד מולי נראה נחמד, רגוע, בירך אותי לשלום (הוא
ידע את שמי...) והחל לשאול אותי סדרה של שאלות (שמתי לב
שבניגוד לפקידים אחרים שראיתי, לו לא היה תג שם, בשום מקום):
גיל, סוג דם, מצב משפחתי, מצב כלכלי וכו'. עניתי, אך מחשבותיי
נדדו למקומות אחרים, איפה אני? מה אני עושה כאן? איפה דלית
(אשתי המתוקה)? איפה נוי ושרון (נפלאות שלי)? ואיך לעזאזל
הגעתי הנה? בראש היתה לי רק התמונה של כביש גהה, והבזק אור
חזק... ואז כלום. לכולכם זה ייראה אותי קצת קיטשי ומצוץ מאיזה
סרט, ובצדק האמת, למרות שההבזק היה לא יותר מאורות המרצדס
המתקרבת (מזכיר לי איזה פתגם).
אחרי רצף של איזה שלושים שאלות (ושרבוטיים רנדומליים בטפסים
כלשהם, חשבתם שנמלטתם מביורוקרטיה הא?), ביקש ממני הפקיד את
תעודת הזהות, שלהפתעתי היתה עלי (לא זכרתי שהיא היתה שם קודם).
הושטתי לו אותה ברישול, מוחי לא היה בסיטואציה כלל. הפקיד לקח
את התעודה, וקרע אותה לשניים.
"מה אתה עושה?!" נזעקתי.
"הירגע, מר מנדל, אנחנו צריכים לעדכן את כתובתך, זה הכל."
"מה לעדכן?! מה קרה לכתובת הישנה?! לאן אני הולך?! מה עם
המשפחה שלי?!" התקרבתי לנקודת שבירה.
"אני מבקש, שלוט בעצמך, אילן, מיד תזכה לכל התשובות שתרצה
לקבל..."
הוא הסתכל בי מבעד למשקפי הראייה שלו בעיניים חומות גדולות
ועמוקות, ולפתע השתתקתי, לא יכולתי להזיז שריר ועם זאת, השתלטה
עלי תחושה של רוגע (למרות שאני בטוח שבסיטואציה אחרת הייתי
בפאניקה מוחלטת). ישבתי והמתנתי.
תעודת הזהות החדשה שקיבלתי כבר לא היתה כחולה, אלא לבנה. לבנה
כ"כ שהיא ממש זהרה (או שזו רק היתה תחושת ההלם שלי מכל העניין
שתרמה לאשליה האופטית). פתחתי אותה, ומבפנים היא נראתה רגילה
לחלוטין, חוץ משני פרטים שהשתנו. ליד שמי, אילן מנדל, נוספו
האותיות ז"ל, ובשורת הכתובת היו רשומות המילים (שחור על גבי
לבן בוהק) רחוב הכפרה 12, גן עדן. אני חושב שעמדתי שם קרוב
לחצי שעה רק בוהה במסמך המוזר הזה שהוגש לי הרגע. התעלפתי.

כשהתעוררתי, חדר ההמתנה נעלם, ומצאתי את עצמי יושב במשרד חדש,
קירות לבנים והכל, ותג שם מוזהב קטן על השולחן. "א. לוהים,
נשיא ויו"ר" . צחקקתי לעצמי, אבל אז נזכרתי במה שקרה לפני
שהתעלפתי, הפקיד, אולם ההמתנה, ו... תעודת הזהות. הכנסתי יד
לכיס, מקווה לא למצוא, אבל מצאתי. הכיסוי הלבן, הזוהר (יכולתי
להישבע...פשוט להישבע שהוא זהר), ואותו שם בפינה הימנית
העליונה: "אילן מנדל, ז"ל ". שתי האותיות האלה הדהדו בראשי
כשהדלת נפתחה, ולחדר נכנס גבר, גדול ממני ב10-15 שנה אולי,
קירח, שמנמן, בחליפת טרנינג אפורה דהויה, והתישב בכיסא ממולי.
"שלום אילן, אני אודי, אתה כנראה תכיר אותי יותר בשמי המסחרי,
אלוהים." אמר והושיט יד חמימה וחיוך, נרתעתי בהתחלה, אבל משהו
משך אותי אליו (כן כן אני יודע שאני פלצן, אבל כשאתם תמותו, אל
תגידו שלא אמרתי!). לחצתי את ידו וישבתי.
"אז" פתח ואמר "אני בטוח שאתה מת לדעת מה הולך פה" אמר וצחקק
"סליחה, קצת הומור שחור..."
"מה קרה לי?" שאלתי, כאילו לא ידעתי מה הוא הולך לענות.
"מתת, אילן, נהרגת בתאונת דרכים על כביש גהה, נהג שיכור פגע בך
חזיתית"
"איפה אני?"
"תראה, אני יודע שזה כנראה לא מה שציפית לו, אבל זה גן העדן,
או שמא עלי לומר זוהי גן-עדן, העיר שלי.
"רגע רגע רגע, איפה המלאכים? שערים לבנים? איפה כל הקיטשיות
התנכ"ית?"
הוא ציחקק קלות, "זו, אילן יקירי, תלונה שתצטרך לקחת אל מחלקת
השיווק שלנו, נראה לי שהם עשו עבודה טיפה יותר מדי טובה, איך
שאומרים..." אמר וחייך.  
"אז התנ"ך..."
"קרה במלואו, מינוס נס או שתיים, כפי שאתה רואה, אני לא חסר
צורה או בעל קול רועם או כל שטות אחרת שהקופירייטרים הנחמדים
שלנו רקחו עלי".
"מכות מצרים?"
"קצת פירוטכניקה משוכללת, קצת עזרה מגן החיות והרבה ברזנט
שחור"
"ברזנט?"
"איך נראה לך נוצרה 'מכת חושך'?"
"עם ברזנט שחור?"
"שמע, פרעה או לא פרעה, עדיין ערבי..." אמר ולא התאפקתי, שנינו
צחקנו צחוק לבבי.
"אז רגע, המיתוס הנוצרי? המוסלמי? הבודהיסטי?"
"תראה אילן, אנשי מחלקת השיווק שלנו התחלפו עם השנים, חלק היו
נקמנים במקצת ופתחו משרד מתחרה, אתה יודע, כדי לתקוע לנו מקל
בגלגלים, וזה מה שנוצר. אין לך מושג כמה פעמים ביום מתפרץ לפה
איזה ערבי קטוע יד או רגל ודורש בצעקות את 72 הבתולות שמגיעות
לו, או  הדוס היומי שמתעקש לא להאמין שאני אלוהים האמיתי 'כי
התנ"ך אומר!' " אמר ופרץ בצחוק מתגלגל.
"אז רגע, איך הגעתי לכאן?"
"יש לנו הסכם עם חברא קדישא"
"ואיך חזרתי לחיים?"
"שמע, אני אולי לא יכול לבצע ניסים בסדר גודל תנכ"י, אבל  בכל
הקשור לטכנולוגיה רפואית אנחנו שנות אור לפני כדור הארץ"
"וכל החוקים? מצוות? חגים? סיפורי גאולה?"
"כמו שאמרתי, מחלקת השיווק שלנו עבדה ועובדת שעות נוספות.
תראה, היינו צריכים להסתיר את העובדה שהעיר הזו קיימת מפני שאר
העולם איכשהו. המיתוס על אטלנטיס היה ניסיון אחד, אבל יותר מדי
אנשים התחילו לחפש את ה'יבשת האבודה' אז זרקנו את הרעיון לפח.
אחד הקופירייטרים, נראה לי אחד משה, עלה על הרעיון הזה של
לשכתב קצת את ההיסטוריה העממית שלכם היהודים וליצור איזה מיתוס
נחמד על דמות כל יכולה בשמי ולבנות לעיר הנחמדה פה מוניטין של
מקום בלתי-מושג, מיתי כמעט. זרקנו את כל תקציב הבחירות על
הקמפיין ההוא, ועד היום אני לא מצטער לשנייה. משה אגב קודם
מיידית לראש מחלקת השיווק שלנו כאן בעדן". דפקתי חיוך של
מיליון דולר.
"ואיך הכל... אתה יודע... התחיל?"
"טוב. בהתחלה זה היה אני, דוד ואברהם"
"דוד? אברהם?"
"אתה יודע, אברהם אבינו (הוא החניק צחקוק קל) ודוד מוכר לך
יותר בתור השטן אני מניח"
"לשטן קוראים דוד?!" הסיפור הזה נשמע לי יותר ויותר הזוי משניה
לשניה...
"תראה, הוא לא הש-ט-ן, אבל היינו צריכים שעיר לעזאזל פה לא?
דוד מפקד היום על הגיהנום  שלנו כאן. בקיצור שלושתינו שכרנו
כמה פועלים מהכפר השכן והתחלנו לבנות לנו את עדן. אני ודוד
פיקדנו על הבנייה עצמה  ואברהם על הצד הארכיטקטוני, עיצוב, אתה
יודע..."
וכך נמשכה לה השיחה, אני שואל ואלוהים (אודי, חשבתי לעצמי.
לאלוהים קוראים אודי) עונה. כך גילית שאני על אי, אי-שם
באוקיינוס (אני יודע שחלק מכם פינטזו אולי על נבל וזוג כנפיים,
אז תרדו מהעץ. פורים בא רק פעם בשנה) ,יש לכאן מעבורת יומית עם
ערימה של גופות שיורדת ישירות לבית החולים כאן, שם מחזירים כל
אחד לחיים ומעבירים אותו לפקידים שבאולם ההמתנה שראיתי, הם
מחתימים את התושבים החדשים ואלו עוברים להתגורר בעדן. כאן אין
דתות, אין בתי כנסת, מקדשים, כנסיות, כלום. כולם רשאים לאמונתם
אם יירצו, כל עוד יעסקו בה בעצמם ולא ינסו למשוך אחרים...כתות
יש מספיק בשאר העולם. בגן עדן אני מקבל פנטהאוז חמישה חדרים
שכולו שלי, ולא צריך לעבוד שנייה אחת פה (זוכרים את כל המיסים
האלו? חשבתם שהם הולכים לפנסיה הא? תחשבו שוב), יש צ'ק חודשי
בדואר לרמת מחייה של שייח קטארי ממוצע, והגיהנום? הגיהנום הוא
באמת לא מה שאף אחד חשב שהוא (בעיקרון סתם שולחים אנשים לעבודה
נצחית בכבשן השמדת המסמכים בקומה התחתונה בפיקודו של השטן -
דוד).

אחרי השיחה הנחמדה שלי עם אלוהים (אודי, לאלוהים קוראים אודי)
עברתי להתגורר בסוויטה (כן כן... סוויטה) שלי במרכז העיר.
אפילו יש כמה סלבריטיז איתי ברחוב: פוגשים את אלביס במכולת
(הרזה הבנאדם, לא רע),  מנחם בגין מריץ פה כמה נאומים בשבוע,
ואם ממש ממש מנג'סים לו, ג'ימי הנדריקס דופק פה הופעות כל כמה
שבועות באצטדיון העירוני (בשאר הזמן זה אצטדיון כדורגל רגיל,
יש דרבי שכונות פה ושם אתם יודעים, אבל זה לא ממש פייר, בשכונה
הצפונית גר כל הסגל של מנצ'סטר יונייטד מההתרסקות בהרי
האנדים).
אני באמת מסודר פה לא רע בכלל, כל יום יורד להיפגש עם החבר'ה (
מי חשב שיום אחד אני אקרא לג'ימי הנדריקס, פרדי מרקיורי ואלביס
פרסלי 'חבר'ה'), אוכלים במקדונלדס (מה חשבתם? שרשת האוכל
הגדולה בעולם לא תיקח בפלח השוק פה ביס? אל תדאגו, גם פיצה האט
נמצאים כאן, אבל לפחות בשמונים אחוז הנחה, בכל זאת, כבוד למתים
), משחקים קצת כדורגל (שמן או לא, אלביס בלם אדיר), מריצים
חוויות מהחיים, יוצאים לאיזה מועדון, והולכים לישון לקראת יום
חדש (טוב, חיי נצח אין פה ממש, אבל הטכנולוגיה המתקדמת כאן
הקפיצה את תוחלת החיים לבסביבות 500-600 שנים לבנאדם...והרי גם
ככה מקפיצים אותך לחיים-שאחרי-החיים. אז בעצם, טוב חיי נצח
קיימים כאן, פשוט לא בצורה שחשבתם).
             

רק דבר אחד מפריע לי כאן לפעמים, שלא תטעו,  המוות כאן פשוט
נפלא, לא חשבתי בחיים שאני אגיע לכזה מקום מדהים, אבל אתם
מבינים, השארתי מאחורי משפחה, ולפעמים כשלבד (פרדי, אלביס,
וג'ימי רוצים להקים פה איזו להקה, אז לפעמים הם עובדים בחזרות,
ואני מה אני? אני אדחף?), הגעגועים צובטים עמוק בלב ואני חושב
עליהן, על דלית, אם מצאה לה מישהו חדש. על נוי ושרון מתבגרות
בלעדי. אפילו חשבתי יום אחד לבקש מאודי לסדר להם איזה מוות קל
ללא כאבים ולהביא אותן אלי, אבל ויתרתי, אין לי טעם לעקור אותן
מהחיים שלהן שם, עד כמה שהמוות כאן מוצלח. הן יחיו את חייהן
ובבוא היום הן יגיעו אלי לכאן. ואני מחכה (בינינו, מי מייחל
למשפחה שלו למות?!) ליום הזה יותר ויותר עם כל יום שעובר כאן,
אבל לפחות אני יודע שהן חיות חיים יפים (לנוי יש חבר ראשון
עכשיו, בגיל 15, שרון כבר נשואה +3... ודלית? דלית מצאה לה גבר
שיחיה איתה באושר). לאודי יש כאן מערכות מעקב די משוכלות (וגם
חברים בשב"כ). הן חיות את חייהן ואני את המוות שלי. כל אחד
מאושר בצידו שלו. אבל זה בסדר, יש לי פה אנשים טובים שמנעימים
עלי את הימים הקשים (מי מביניכם ידע שפרדי מרקיורי עושה קולות
עם בית השחי? מופע אדיר, אני צוחק עד דמעות כל פעם מחדש).

היום, אחרי שלוש שנים פה בגן-עדן, אני חייב לומר לכם בשיא
הכנות: תמותו! פשוט תקפצו מבניין, תבלעו אקונומיקה או תירו
לעצמכם בראש (יש פה מנתחים פלסטיים מצויינים, אל תדאגו, אני
שברתי את המפרקת בשבעה מקומות שונים ואני במצב מצויין), פשוט
תמותו ותגיעו לכאן! רק תיזהרו מהפקיד בקבלה, אין טעם לשקר לו
ממש, עדיף להצהיר על חטאים ולקבל תקופה קטנה בכבשן (זה התחליף
פה לכלא, אין פה ממש משטרה אגב, כי אין טעם לבצע פשעים, לאף
אחד לא חסר כאן כלום!), מאשר להיתפס בשקר ולבלות נצח בשריפת
מסמכים עם אחמד, סאלים, עבדאללה... טוב, הבנתם כבר למה אני
מתכוון.
ואם אתם מפחדים, או שאתם עבריינים בסדר גודל של זאביק
רוזנשטיין או משהו כזה, תיגשו לאודי (אלוהים בשבילכם) ותגידו
לו שמנדל שלח אותכם, הוא יסדר אותכם כבר (אלוהים אוניברסלי או
לא, אודי סחבק כמו ישראלי מהשורה). ואם אתם כבר שם, תבקשו ממנו
שיספר לכם קצת סיפורי שאהידים (איך הוא שכנע אחד עיוור ש72
הבתולות נמצאות ברפת...), אתם תמותו (שוב) מצחוק!