בזמן שהעברתי את חיי, או יותר נכון, בזמן שהם עברו, היו לי גם
לא מעט רגעים מבוזבזים, אך לא הרגשתי כי הם כאלה, וכשהיו דברים
קטנים שהיה טוב לו הייתי מבחין בהם, לא היה לי חשוב באותם
רגעים להבחין בהם ולכן עכשיו, בדיעבד, איני יודע אם יש טעם
להצטער על כך, אך אני חש צער עמוק.

איכשהו בלי משים כביכול, ודווקא עכשיו, שאלה אותי המוכרת
בקיוסק: "ומה איתך? אתה לא היית עושה הכל בשביל הבן שלך?",
בהקשר לאחת הכותרות הגדולות באמצע העיתון היומי שעיינתי בו.
היה זה יום רביעי, אמצע השבוע ושום דבר מיוחד לא בער לזקן בן
שישים ומשהו שכמוני, קצת סידורים בעיר, בבנק, שטיפת הרכב ואולי
לא במקרה בדיקת הפוליסה במשרד ביטוח החיים שלי, בעיקר תירוצים
ליציאה מהבית לצורך חילוץ עצמות. לאחר שהעצמות חולצו, מבחינתי
אפשר היה לחזור לניוון הביתי, ומה טוב לו גם היה לי עיתון,
לצורך הזה בדיוק. בדרכי הביתה עצרתי במאין קיוסק שכונתי שכזה,
לקחתי לעצמי עיתון אחד ועד שהגיע תורי לשלם הייתי כבר אחרי
הכותרות הראשיות ובאמצע כתבה על אב שתרם כליה אחת לבנו. לשאלתה
של המוכרת עניתי מבלי לחשוב ולו פעם אחת "כן. בוודאי שהייתי!"

שילמתי על העיתון ויצאתי מן הקיוסק בהרגשה נוראית. נכנסתי
לרכבי ובקושי נשמתי. חשבתי שוב ושוב על שאלתה הטריוויאלית
לכאורה של המוכרת, ולא רק פעם שנייה, אלא גם שלישית ורביעית
ואולי עוד עשרות פעמים עד שחזרה אלי נשימתי ויצאתי שוב מהרכב
שלי בחזרה לקיוסק ואמרתי למוכרת, והפעם אחר חשיבה: "כן. בוודאי
שהייתי!" המוכרת ענתה לי בחיוך של נימוסין ונראה שלא הבחינה
בהבדל העצום שהיה בין תשובתי הראשונה לשנייה.
נשארתי לנוח עוד מעט ברכב, להסדיר את הנשימה, לפני שהנעתי
אותו.
כן. יש לי בן. והאם הייתי עושה למענו הכל? כנראה שכבר מאוחר
מידי בשביל זה למרות שעכשיו, בחמש הדקות האחרונות שעברו עלי,
רציתי וקיוויתי שאוכל. הצבתי לעצמי תנאי קשה שלא הייתי בטוח
שאוכל לעמוד בו. התנאי הוא שאם אני מניע את הרכב זה יהיה אך
ורק בכדי לנסוע אליו, לבן שלי, שכבר שנתיים שאין לו אמא ומזה
הרבה יותר זמן שכבר אין לו אבא.
לא קל לי לקרוא ליוסי 'הבן שלי', זה מרגיש לי מלאכותי. מאז
שמרים ואני התגרשנו, בשבילי הוא יוסי. עצוב ככל שזה נשמע,
התגרשתי גם מבני. להתגרש מאשתך כשהיא ואתה בתחילת שנות השלושים
לחייכם, זה דבר אחד, אבל להתגרש מבנך כשהוא בן שש-עשרה זה שונה
מאד.
הכל יכול היה להיות אחרת. הכל צריך היה להיות אחרת. אני לא
מוצא כל סיבה הגיונית בגללה אריב עם נער בן שש-עשרה על משהו,
וגם לא הייתי רב איתו בכלל, אלמלא דחף את האף שלו כמו שהוא
דחף. פשוט היה משהו לא נכון בהתנהגות הזו. משהו לא פייר. זה לא
דפוס ההתנהגות אותו הוא למד בבית. עד היום לא מצאתי שום מקרה
דומה בו הבן הוא אחראי ישיר כל כך לתהליך הגירושים, שהוא בעצם
גורם להם ועוד בכוונה תחילה. מה שניתן לומר לזכותו זה שאת חדות
העין הוא קיבל מאביו.

איפה שהוא בתחום חצי השנה האחרונה לנשואי למרים התחלתי לפתח
רומן עם מישהי צעירה מהעבודה שפיתתה אותי. זה הגיע בתקופה
שהייתה נוחה לי מאוד, כשמרים הייתה שקועה בעבודה מרובה. אנשים
בעלי חדות עין גבוהה היו מבחינים מייד בתסמינים המוכרים: שעות
נוספות בעבודה, פגישות עם היא והוא, תירוצים עלובים ליציאה
מהבית והרבה מאוד שקרים. רק שקרים. אך למרים לא היה זמן להיות
חדת עין, היא הייתה שקועה בעבודתה ואני הייתי שקוע במאהבת.
יוסי, לעומת זאת, תמיד היה חד עין ובגיל ההתבגרות החבר'ה האלה
שמים לב ליותר מידי דברים כמדומני. אני לא יודע כמה זמן לקח לו
להבחין בזה, אך נראה שידע כבר מהרגע הראשון ופשוט היה צריך את
הזמן לאזור אומץ עד שבא ואמר לי: "אבא, אתה בוגד באמא?"
הופתעתי מאוד. השאלה הייתה כל-כך פשוטה אם כי לי היא הרגישה
חוצפנית וחטטנית שכזו. יוסי קיבל סטירה על הפרצוף והלך לחדרו
עצבני. אחר-כך גם אני הייתי צריך לאזור אומץ בכדי ללכת ולדבר
איתו.
הצטערתי מעומק ליבי על הסטירה אבל הוא לא ממש סלח, רק עכשיו
אני מבין כי זה בגלל העובדה שצדק בקשר לבגידה ולא בגלל שעוד
כאב לו. סיכמנו בינינו ששום מילה לא תצא ממנו על המקרה, ואני
יהיה זה שיספר לאמא. כעבור שבועיים בערך, מרים באה אלי ואמרה
לי שיוסי סיפר לה הכל, ושהיא מבקשת לדעת למה עשיתי לה את זה,
ויותר מכך, למה עשיתי את זה ליוסי ולמה עירבתי אותו בזה, ועוד
רשימת בקשות שנשמעה כמו ציווי אחד גדול. כל מה שעלה במוחי
באותו רגע לענות לה שלא עשיתי את זה לה! אבל עצרתי בעדי.
ידעתי שיוסי יספר. לא האמנתי שזה יקרה, אבל ידעתי שהוא יספר
וכל יום אכלתי את עצמי, 'נו, תספר לה כבר, תספר'. ולמרות
שלמרים לא היה חצי מושג על זה, הרגשתי כאילו היא יודעת, וכל
תשובה שנתתי לה הרגישה לי כאיזו בדיה או תירוץ עלוב גם כשהייתה
אמת. ובכן, אני לא יודע כמה זמן עוד הייתי שומר את זה לעצמי,
אבל יכול להיות שגם כאן, חדות העין של יוסי התנכלה לי. יכול
להיות שהוא הבין שלא הייתי מספר אף-פעם.

הנעתי את הרכב. כל הדרך ניסיתי לדמות בעיני רוחי איך הוא נראה
היום אחרי שבע-עשרה שנה, איך הוא נראה? אולי גם אני השתניתי?
דימיתי את עצמי במסדרון בית החולים לפני הכניסה לחדרו מהסס עוד
כמה רגעים, מנסה לשמוע משהו מבעד לדלת החדר ורק אז נכנס. יוסי
בדיוק אחרי שינה, לא כל כך ער למה שקורה סביבו ולא מתייחס
לעובדה שדמות כלשהי נכנסה כרגע לחדר. אני נעמד מולו, מנסה
לחשוב אם עלי לחייך, הוא מביט בי, מחייך למראה איש מוכר ורק אז
מבין את מי הוא רואה. הבעת הפנים שלו נהיית רצינית וקרה.
"שלום יוסי" אני אומר. "אני לא בטוח שבקשתי לראות אותך" הוא
עונה, תמיד היה כזה עקשן. "אני יודע", עניתי, "אבל אני בקשתי
לראות אותך. שמעתי מנפתלי שאתה בבית חולים אז באתי". "מאיפה
נפתלי יודע?" - "לא יודע", עניתי, ואז השתרר מאין שקט כזה, לאף
אחד לא היה עוד מה לומר, מאין דקת דומיה על הזמן שאבד לנו.
לשנינו. "אני מצטער", פתחתי. "למה רק עכשיו? למה רק עכשיו
כשאני בבית חולים?" התעקש. - "אני לא יודע", עניתי, "אני באמת
מצטער ובלי שום קשר לבית החולים, לא הגעתי לביקור חולים" - "אל
תשקר לי, אבא" - "אני לא משקר." -"אז קדימה, נו, תתחיל להגיד
על מה אתה מצטער כדי שאני אדע אם לסלוח לך או לא".

נפתלי הוא בן כיתה של יוסי, פעם הייתי פוגש אותו הרבה אבל מאז
שמרים ואני התגרשנו לא יצא לי להתראות איתו. לפני יומיים פגשתי
בו שוב, סתם כך במקרה, אחרי עשרים שנה בערך שלא התראינו. כמובן
שהיה צריך להזכיר לי מי הוא, ואחר-כך שאל אותי אם שמעתי משהו
מיוסי מאז אתמול, עניתי שלא והוא אמר שרק שמע שהעבירו אותו
לכירורגית ושאל אם ידועים לי עוד פרטים. עניתי לו שלא הספקתי
לדבר איתו. הוא שאל לשלומי, אני לשלומו, נפרדנו, וכך נודע לי
שיוסי בבית-חולים.

"אני מצטער על כל השנים האלה, כל השנים האלה שלא הייתי שם
בשבילך, על זה אני מצטער." -"אבל היה לך את כל הזמן הזה לחזור
בך! לא על השנים אתה צריך להצטער, אלא על כל יום שלא באת, שלא
התקשרת לבקש סליחה. על כל רגע כזה, על כל דקה בכל יום בכל
שבע-עשרה השנים האחרונות והמחורבנות האלה. כל דקה."  -"אני
יודע יוסי, אני יודע", עניתי, ובאמת הרגשתי שאני יודע, "ואני
מצטער, הייתי אנוכי, עכשיו אני יודע את זה".
בדיוק נכנסתי לקריית אונו ועדיין לא הצלחתי להישמע, אפילו לא
לעצמי בראש, מספיק משכנע ונותרו לי עוד חמש דקות נסיעה בערך עד
לתל-השומר. רציתי להזכיר לו את כל הרגעים היפים שלנו, והיו
דווקא לא מעט. התחלתי לדלות אותם מזיכרוני: ימי כיף בבריכה
שבחצר, טיולים משפחתיים... "אתה זוכר את הטיול ההוא לחרמון?",
דימיתי לעצמי שוב, "כשעלינו ביחד ברכבל ואמא חיכתה לנו למטה?
ואמרת לי 'סוף כל סוף לבד! רציתי להגיד לך שיש לי חברה ולא היה
לי כוח לחקירות של אמא!', אז התחבטתי בשאלה אם להגיד לך שהיא
כבר הבחינה בעצמה או להשאיר את המצב כמו שהוא. גם לי היה אז
חשק לגלות לך משהו שאף אחד לא יודע, אבל לא היה לי מה" -
"ואחר-כך כשכבר היה לך מה אז גיליתי בעצמי" הוא המשיך אותי
בסרקזם אופייני. - "כן, זה נכון", עניתי.

חניתי את הרכב. הצעד הבא היה לצאת ממנו. רק עכשיו כביכול הבנתי
שחניתי את הרכב כאן, בחניה של בית החולים בכדי לפגוש אותו, את
יוסי, שאלוהים יודע איך הוא נראה עכשיו. עוד לא דוממתי את
המנוע, התחשק לי להשתפן, אך ידעתי שזה לא נכון. זהו, אני חייב
לעשות את זה, אין מנוס. הלב שלי התחיל לפעום בצורה כזו שיכולתי
להרגיש את הפעימות מהדהדות לי על הפנים.

דוממתי את המנוע. עוד לא הרגשתי בטוח לצאת אז חזרתי להרהר שוב
בשיחה שלנו, במשהו שרציתי לומר לו: "יש לי משהו לספר לך שאף
אחד לא יודע עליו", פתחתי, "אתה רוצה לשמוע?" - "אתה רוצה
לספר?" שאל. - "אני אספר. ביום של הלוויה של אמא, פשוט התחלתי
לבכות, לא בגלל שפתאום היא הייתה חסרה לי, לא זו הסיבה, העניין
הוא שלא ממש ידעתי מה הייתה הסיבה, זה היה הכל ביחד שתפס אותי
פתאום ככה מבפנים ויצא החוצה בדמעות של ממש. בכיתי ממש כמו
ילדה קטנה, כמו שלא בכיתי אי פעם בחיי, לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי, מצאתי את עצמי מחזיק בקופסא של גלולות שינה במחשבה ללגום
מהם עד לשינה האחרונה ולא ידעתי למה, ומה אני עושה, ובסוף
זרקתי אותה הצידה והמשכתי לבכות עוד קצת ואחר כך לחיות עוד קצת
ולעבור את זה כאילו זה לא קרה לי כלל, עד היום. היום אני יודע
שבכיתי בעיקר עליך, כן, ידעתי שאתה נמצא שם עכשיו בלוויה
ובוכה, ובכיתי על הכל, בעיקר עליך."
בסוף הסיפור כשהרמתי את עיני מעלה אל עיניו של יוסי ראיתי כי
גם הן מוצפות בדמעות ואז הוא אמר לי - "אבא", והעיניים שלו
אמרו לי להתקרב, הוא התרומם קמעה מהמיטה, התקרבתי אליו וחיבקתי
אותו חזק כשהוא בוכה על כתפי ולוחש "גם אני מצטער. גם אני
מצטער, אבא, גם לי היו את כל הימים האלה, את כל הרגעים, את כל
הדקות. אני מצטער. גם אני בכיתי בלוויה של אמא, ולא רק עליה,
אני מצטער".

סגרתי את הרכב. נכנסתי לבית החולים כשכולי רועד, אני מניח שגם
נראיתי חיוור לגמרי. הצגתי את עצמי לפקידה והיא אמרה לי לגשת
לקומה השנייה. מצאתי את החדר, הצצתי פנימה, הדלת הייתה פתוחה.
ראיתי אותו שם. הוא נראה לי כרגיל, כמו תמיד, ללא שינוי אך שוב
הופיעו הדמעות בעיניים. ניגבתי את הדמעות, שאפתי אוויר,
הזדקפתי מעט ונכנסתי פנימה. הוא לא הפנה כלל את מבטו עד שלא
אמרתי לו שלום, הוא הסתכל בי לרגע, וודאי חשב כי אני רוצה
לשאול אותו אם הוא יודע במקרה היכן נמצא כך-וכך וציפה לשאלתי.
חייכתי אליו, ואז הוא הבחין מי אני, פניו נהיו רציניות
ובהירות. אמרתי שוב שלום. הוא פנה אלי בפעם הראשונה מזה
שבע-עשרה שנה, ואמר: "לא ביקשתי לראות אותך" -"אני יודע",
עניתי, "אבל א..." -"לא ביקשתי לראות אותך!" הוא קטע אותי. -
"יוסי!", אמרתי. - "צא מכאן! צא מכאן, לך!" הוא אמר בקול חזק
יותר, "צא כבר, צא!" צעק. "עוף מפה!".
אחות ששמעה אותו, באה לראות על מה המהומה וביקשה ממני לעזוב,
תוך כדי שהוא ממשיך לצעוק, אני ממשיך לרעוד וממשיך להחוויר,
היא כבר מושכת אותי החוצה, ואני עדיין שומע אותו צועק ועד
עכשיו אני שומע אותו, ממש עכשיו תוך כדי שאני כותב את המלים:
'בזמן שהעברתי את חיי, או יותר נכון, בזמן שהם עברו, היו לי גם
לא מעט רגעים מבוזבזים, אך לא הרגשתי כי הם כאלה, וכשהיו דברים
קטנים שהיה טוב לו הייתי מבחין בהם, לא היה לי חשוב באותם
רגעים להבחין בהם ולכן עכשיו, בדיעבד, איני יודע אם יש טעם
להצטער על כך, אך אני חש צער עמוק.'