נואשת, מחפשת בעולם עוד טיפה של טוב, עוד קרן אור אחרונה. ולא
מוצאת.
חוששת, מפחדת מהצל שאותה רודף, מהחושך שאותה עוטף.
אבל לקראת המוות, צועדת זקופה, היא לא מפחדת, היא אדישה.
מגיעה, מקום זר, מול שער גדול, מסתכלת למטה, ורואה את הקבר.
הקבר שלה עומד לבד, בלי פרח או עץ או מישהו שיבכה עליה.
היא הייתה לבד בחיים, ונשארה לבד אחרי מותה.
השער נפתח והיא נכנסת, רואה שני שבילים ומהססת.
האחד ירוק פורח, השני אפור עצוב. בוחרת בשני והולכת.
מגיעה לקצה, ושוב מסתכלת מטה, רואה קבר של אחר שגם עלה למעלה.
ופתאום קול, שואל אותה, והיא לא עונה, ושוב שואל, והיא שקטה.
ואז החושך מהחיים שוב סוגר עליה, פוקחת עיניה ולא רואה, רק
שומעת. שומעת קולות מוכרים מרחוק, ושוקעת לתוכם עמוק.