אהובה הייתה ילדה כמו כולם, היו לה שתי עיניים גדולות וירוקות
ושער עם תלתלים שחורים ומדויקים.
לאהובה היו שתי ידיים כמו לכולם ושני רגליים כמו לכולם ושתי
אוזניים ו- 5 אצבעות בכל יד.
אך משום ששמה היה אהובה נטפלו אליה רבים, למרות השם שנתנו לה
הוריה, ששמחו נורא על הולדת ביתם, אף אחד לא אהב את אהובה.
והנה הגיע יום. תחילת הלימודים, ואהובה שלנו עולה לכתה ז'.
אהובה התיישבה בכיתה הגדולה שבה הכירה את כולם, אך אף אחד לא
הכיר אותה.
התיישבה, וכשהיה צורך להעתיק את דברי המורה מן הלוח נחרדה
אהובה וגילתה כי רואה היא מטושטש.
אמא של אהובה אמרה לה שהיא זקוקה למשקפיים, אבוי לבושה. לא
מספיק שצוחקים על אהובה בגלל שמה עכשיו היא תהיה בעלת זכוכיות
עבות?
בסופו של דבר אהובה השתכנעה שהיא איננה יכולה לוותר על
משקפיים.
אחרי יום מדידות ובדיקות חזרה אהובה אל ביתה עם משקפיה
החדשות.
ילדה קטנה וצנומה הייתה אהובה ומשקפיה היו קטנות בדיוק במידה
הרצויה, משקפיים עדינות עם מסגרת בצבע בורדו.
המשקפיים של אהובה נתנו לעיניה ניצוץ קסום ואהובה התפלאה איך
פתאום אנשים שהכירה, אך אף פעם לא הכירו אותה אמרו לה שלום
בבוקר בבית הספר.
אהובה אהבה את המשקפיים החדשות שלה. היא אהבה להרגיש את תחושת
הביטחון שהזכוכיות שלה נתנו לה, את תחושת ההגנה, היא הרגישה
כמו מאחורי מבצר עצום, אף אחד לא יכל לפגוע באהובה בעלת
המשקפיים הקטנות בצבע בורדו.
היא הרגישה חזקה ובטחונה העצמי עלה.
אך פעם בשנה הייתה מחליפה אהובה את משקפיה במשקפיים חדשים, אך
כל פעם באותו הסגנון ובאותו הצבע, בורדו.
אהובה הייתה נוהגת לשמור את העדשות הישנות של המשקפיים שלה
בתוך מגירה גדולה. זה היה אוסף הזכוכיות שלה.
אהובה הכירה כל עדשה ועדשה וזכרה אפילו מאיזה שנה הם בראשותה,
ולעדשות שאהבה במיוחד קראה בשמות חיבה, כמו: עדשה, קרנית,
עישון ועוד.
אך עברו שנים על אהובה, היא כבר סיימה את בית הספר ואפילו
סיימה לימודים אקדמיים והוציאה תואר שני במדעי החברה. היא
נישאה לבחור יפה תואר וילדה 3 ילדים. אך על אהובה החלה לפול
זקנה. זקנה נפשית כמובן, מכיוון שמשקפיה לא נתנו לאור הנוצץ
שבעיניה להעלם.
ואהובה כבר לא נראתה כמו בתמונותיה הנצחיות... בתמונות בהן
אפשר לראות ילדה קטנה בעלת עייניים ירוקות ושער עם תלתלים
שחורים מדויקים. והיא כבר לא היתה אותה ילדה עם חיוך שחושף
שינים לבנות ולחיי גומות.
אהובה הפכה לתשושה. אך כל זאת היה בתוכה, מבחוץ, כל עוד משקפיה
שומרים עליה היא תשאר יפה לנצח, אהובה בעלת הזכוכיות עם המסגרת
בצבע בורדו.
והנה מלחמת העולם השנייה, אהובה ומשפחתה נשלחו אל מחנה
ההשמדה.
ומאהובה נלקחו משקפיה אשר שמרו על יופייה ומייד יצאה החוצה
זקנתה הנפשית.
אהובה כאבה כאב מר כאשר ראתה את בעלה נורה למוות ואת ילדיה
נשלחים אל תאי הגזים...
אהובה החליטה שהיא הולכת לחפש את משקפיה.
היא הלכה בכל הרחובות... הלכה והלכה עד שהגיע אהובה למקום
גדול... "גן עדן למשקפיים" כך חשבה בראשה... חיפשה אהובה את
משקפיה במשך שעות, ימים ושבועות אך כל מה שמצאה לא היו
המשקפיים שלה... משקף אחד היה גדול מידי, אחר קטן והשלישי עבה
והרביעי דק וכאשר התיאשה אהובה עלה רעיון בראשה...
במשך שבועות עבדה אהובה בגן העדן למשקפיים פירקה משקפיים
והדביקה עדשה על עדשה.
בסופו של דבר הייתה תשושה אהובה, אך הייתה מאוד מרוצה מן
התוצאה. אהובה יצרה ספינת זכוכיות. ספינת זכוכיות שמורכבת מ- 6
מליון עדשות.  אך הספינה לא הייתה רק שלה, הספינה היתה שייכת
לנשמות אבודות, לילדים יתומים, לאבות שאף פעם לא חזרו הביתה,
לאנשים שאף פעם לא יראו יקיריהם ולכל האנשים שאי פעם צחקו
עליהם בגלל השם...
השם שהפך למספר שכל שנותר ממנו היה זוג משקפיים קטנות שמהן
יצרה אהובה ספינה.
הספינה החלה לרחף ולקחה איתה את אהובה שיכלה להתאחד עם
המשקפיים שלה... המשקפיים הקטנות בצבע בורדו.