כשאני איתה אני מרגישה כ"כ בטוחה.
מרגישה שככה זה אמור להיות, כל האהבה שהיא נותנת.
אבל מבחוץ כולם צועקים שזה לא בסדר,
ש"ביחד זה תמיד לבד",
אבל תבינו שלבד זה אף פעם לא יהיה ביחד.
"כי עם שתי בנות זאת לא משפחה נורמאלית".
אז מה כן נורמאלי? משפחה של אבא מכה ואמא זונה?
וכן, גם אני, כמו כולם, טוענת שדם זה דם
ואדם זה אדם.
ומשיכה זה לא בהכרח מחלה,
ולא רק להומואים וללסביות יש איידס, אתם יודעים,
זה הוכח שסטרייטים פחות מוגנים.
ותפסיקו לרדוף את השונים מכם
כי יש משפט חכם שאומר
"מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"
ואני כמעט משוכנעת שיקפצו אנשים שיטענו, כרגיל,
שהם סאדיסטים
או שהומואים ולסביות הם בכלל לא חברים שלהם.
ואני חושבת על זה הרבה כשהיא ישנה,
אני שוכבת לי ככה סתם במיטה
מסתכלת עליה, כשהיא לידי.
והחיוך שלה... אני מבינה
זה דבר אמיתי.
אבל למה מבפנים הכל נראה כל כך רגוע
אבל מבחוץ הם לא מצליחים להבין
אלו החיים שלנו.
אנחנו לא שונים,
אנחנו שווים.