מקרים שחוזרים על עצמם, טעויות שאני עושה עוד פעם ועוד פעם.
טעות לא תהיה טעות עד שמישהו יאמר לי וינזוף בי על הטעות
שעשיתי. ואז אני אבין, ואני אפנים - ואז אני אפול שוב.
נדמה לי כאילו החיים שלי שלי נעים במעגלים חוזרים עכשיו. אני
נעה בין התבהרות, הפנמה, מעשה, עיוורון זמני והתבהרות נוספת.
הקטע שהכי זכור מהמעגל הוא המעשה והעיוורון הזמני שבא אחריו.
זה הקטע שאני הכי שונאת. ההליכה לקראת המעשה - בתחושה של כבש
שהולך לטבח. ובזמן המעשה - הלב פועם בקצב שיא.
והדמעות כמו נהר של רגשות מעורבים: כעס, תסכול, שנאה, הבנה,
עלבון, השפלה, ואהבה.
ואז זה חודר אליי לתודעה - מה אני עושה? מה חשבתי לעצמי בכל
הזמן הזה? לאן הובלת אותי, דמיון מופרע, גורל אכזר, סכין חדה.
ואז העיוורון הזה.
הרגע שבו אני מבינה שהייתי עיוורת הוא הרגע הכי נוראי - זה
הרגע שבו כל הרגשות המעורבים: כעס, תסכול, שנאה, עלבון, השפלה
- מופנים אליי -  אך ורק אליי, בחץ מחודד, ישר לתוך הלב שלי.
וברגע זה כל האנשים שסביבי הם צדיקים, אנשים חפים מפשע. ואני,
מפלצת גדולה ומכוערת ומאיימת, רודפת אחריהם בעוד הם רצים
לכיוון השני כדי לא לראות אותי יותר בחיים.
די, לא רוצה לרדוף אחריכם יותר. מעכשיו אני אשב בקן המפלצות
שלי ולכם יהיה טוב. אני אסתכל עליכם מהצד, מחייכים, ואני אדע
שעשיתי את הדבר הנכון. לראשונה בחיי.