הכול התחיל לפני יומיים. אני דיברתי לי לתומי עם חברי הטוב
ביותר, ישבנו לנו בבית קפה, מקסים ביופיו, שתינו לנו קפה - אני
שתיתי קפוצ'ינו והוא הפוך, השמש זרחה לה
ופתאום, בתוך כל היום המושלם הזה, נזכרתי שאני קצת בודד...
החלטתי לפעול ולעשות משהו בנידון - אמרתי לתום, חברי הטוב,
"אני הולך - יש לי דברים חשובים לעשות".

הלכתי לאינטרנט  לתוכנית בשם "בליינד דייט" ונרשמתי... לא עברו
כמה שעות ולא קיבלתי שום תגובה... אני לא מבין - אפילו שלחתי
תמונה... כשחשבתי על זה עמוקות, חשבתי שאולי התמונה היא השגיאה
ולכן הורדתי אותה מהרשת.
לא עברו שעתיים והנה זה הגיע - התגובה הראשונה! (והרעב הפתאומי
לגלידה...).

זו הייתה חוויה מוזרה, מדהימה ומרגשת באותה הדרך: מישהי כתבה
לי - היא כתבה
את זה כל כך עמוק, אפשר היה להרגיש שהיא אדם רציני, אמית י-
בדיוק בשבילי!
היא כתבה: "אני אישה רצינית, אמיתית, אני בדיוק בשבילך".
והוסיפה בסוף: "בוא ניפגש שלך, מרינה".

אוי - מרינה - איזה שם נפלא, חשבתי.
כמה מושלמת היא, כמה אמיתית, רצינית, ועם כזאת כריזמה,
כמובן שעניתי לה מיד לאחר ההודעה (אחרי שאכלתי את הגלידה...),
כתבתי: "בשמחה, מתי, ואיפה?"

כעבור שעה וחצי (איחור אלגנטי ,אני מניח...) היא כתבה: "מחר,
17:00 , בבית הקפה של שמעון". עניתי לה בחיוב.
סגרתי את המחשב, ופניתי למיטתי - בכל זאת כבר היה 23:00 .
כמובן , וכיאה לבחור הנפגש פעם ראשונה באישת חלומותיו, לא
הצלחתי לישון,
כל הזמן חשבתי עליה, איך היא תיראה,- פתאום זה נחת עליי - מה
יהיה אם אעשה בושות? מה יקרה? אולי היא לא תאהב אותי?
החלטתי לבטל את כל העניין, דבר ראשון על הבוקר.

בבוקר בשעה 7:03 בדיוק, כשחשבתי לעצמי איזה תירוץ להמציא,
קיבלתי ממנה מייל ובו נאמר: "לא תבריז לי , נכון?"
איך אחרי איום כזה משמעותי אני יכול להבריז לה?! זה יהיה לא
אנושי!
אז הגבתי לה בסמיילי מחייך וב"וודאי שלא".

היום עבר כל כך לאט, אתם לא מתארים, אכלתי ארוחת בוקר שנגמרה
בסביבות 12:00
והתחלתי להתארגן...
הרתחתי את דוד המים החמים לשעה, בזמן הזה בחרתי בגדים...
התלבטתי מאוד בין שתי חולצות: אחת עם פסים כחולים לרוחב,
והשנייה כתומה עם כתובת של:
"HOW DO YOU DO" ... לא הספקתי לבחור חולצה והנה כבר המים
מוכנים. עשיתי לי אמבטיה עם קצף - היה ממש כייף. לאחר מכן
מקלחת, שמפו, קונדישנר, הדברים הרגילים, השתמשתי בסבון גוף של
הוואי ושמפו שבפרסומת שלו - יש מישהי במטוס והתכשיר עושה לה את
זה.

לאחר המקלחת-אמבטיה יצאתי להמשיך בסידורים. השעה הייתה כבר
14:00.
אכלתי צהריים, וחזרתי להתמודד עם דילמת הבגדים - חולצה כחולה
או כתומה.
לקח לי שעות, עשיתי הגרלות, טלפנתי לתום, הסתכלתי בהורוסקופ,
לבסוף השעון צלצל והודיע שהשעה כבר 16:40, מה שאומר שאני חייב
לצאת. לכן תפסתי את החולצה הכתומה, יצאתי מהדלת. באתי לנעול
אותה והנה - שכחתי את המפתחות. חזרתי לתוך הבית, מצאתי את
המפתחות ויצאתי לדרך לכיוון המכונית עד שנזכרתי שבחולצה שבחרתי
יש חור... חזרתי הביתה. החלפתי לחולצה הכחולה עם הפסים ויצאתי
מן הדלת כשנזכרתי שעוד אין לי מכנסיים... (ואם אתם כבר
התעצבנתם מכמות הדברים ששכחתי לעשות, תארו לכם מה אני הרגשתי).
התחלתי להילחץ - מה יהיה אם אאחר.
שמתי את הג'ינס שלי, בדקתי שיש לי מפתחות וסוף כל סוף יצאתי
ונהגתי לכיוון בית הקפה של שמעון.

שם, ליד הפינה שקבענו, עוד לא היה איש. התיישבתי, השעה הייתה
כבר 17:05...
17:15... 17:30... חשבתי שאולי היא הבריזה לי... אולי תום
התחזה לה...
פתאום, כמו הדחף שתקף אותי ללכת לשירותים, היא הגיעה - לפחות
חשבתי שזאת היא.
באה אליי בצעדים קלילים, ושאלה:"מה תרצה לשתות?" כן, זאת הייתה
המלצרית...
בכל אופן הלכתי לשירותים וכשחזרתי היא הייתה שם - יפה כמו שמה!
(עניין של טעם, אני מניח).

ניגשתי אליה ואמרתי: "שלום, את מרינה?" היא הסתובבה כשכל שערה
מתנופף ברוח (היה לזה ריח של שמפו פינוק) וענתה "כן".
הלב שלי הפסיק לפעום. חשבתי שאני רץ משם, שם ישבה לה מולי
האישה הכי יפה עליי אדמות, עם ריח של שמפו פינוק, ואומרת לי
"כן"... מה לעשות, חשבתי, מה לעשות...
היא בטח חושבת שאני אידיוט מוחלט, עומד שם עם פה פתוח.
אז החלטתי שבתור שלב ראשון אני אסגור את הפה... ואחר כך אמרתי:
"אני, אני זה שדיברת איתו וקבענו להיפגש, אני עומרי", היא ענתה
"נעים מאוד".
לחצנו ידיים, הכול הלך מעולה. הייתי בעננים, שנינו שתינו תה עם
מרווה,
היא סיפרה לי שהיא עלתה מאמריקה, והוריה רוסיים. שהיא גרה לא
רחוק מכאן ושהיא איחרה כיוון שהתרגשה ולא ידעה מה ללבוש
(טיפוסי, חשבתי...).
כשנגמר התה, המשכנו לפטפט. היא הייתה נפלאה! היינו באותו גיל,
ובעלי תחומי עניין דומים.
והכי חשוב - היא אוהבת כחול, מה שאומר שהחולצה שבחרתי התאימה!
הייתי מאושר לשמוע על זה - פשוט תענוג.

הזמן טס והשעה הייתה כבר 22:00, החלטנו לשלם, אמרתי שאני אשלם
(הרי זה הדבר הג'נטלמני לעשות...), ואז, אז נזכרתי ששכחתי את
הארנק עם הכסף בבית...
מה עוד יכולתי לשכוח?!

המצב היה לא נעים: עמדו בפני שתי אפשרויות: האחת להגיד לה
שתשלם, דבר העלול לסיים את הקשר לתמיד, היא תחשוב שאני חסר
התחשבות לגמרי.  והאופציה השנייה - לברוח משם, יחד איתה-
שתחשוב ששילמתי ותוך כדי זה להסתכן שהמשטרה תתפוס אותי, אני
אכנס לכלא. שוב, הקשר ינותק. לא היה לי הרבה מה לעשות... בכל
מצב - אני מפסיד את קשר חיי.
ולמרות שהאופציה לברוח נשמעה לרגע מאוד מפתה...
החלטתי לומר לה ששכחתי את הארנק.
ציפיתי לקבל את השוק של החיים שלי, אבל הופתעתי למצוא את עצמי
עומד מולה ואותה צוחקת ואומרת: "כן, זה תמיד קורה לי..."

עברתי את זה בשלום: היא חייכה, היא לא זרקה אותי. הקשר יכול
להמשיך!
ליוויתי אותה לביתה. ליד הדלת, כשהתקרבנו קצת, היא כאילו באה
לתת לי נשיקה.
כשפתאום נפל עליי הדחף לשאול: "תגידי, זה שמפו פינוק מה שאת
משתמשת?"

אני לא בדיוק יודע מה קרה , אבל זאת לא הייתה נשיקה, זה היה
משהו בסגנון של סטירה וצעקה... הרבה איומים היו שם... כנראה
נגעתי בנקודה רגישה....
אבל איך יכולתי לדעת שדווקא השאלה על השמפו תגרום לסיום הקשר?

בכל אופן, חזרתי לביתי מדוכא לחלוטין. נרדמתי די מהר.

כשקמתי למחרת , ראיתי מייל ובו נאמר: "כן".
זה היה שמפו של פינוק! ידעתי!!! תמיד אמרו לי שיש לי חוש ריח
מפותח...

שלחתי לה בתגובה: "בואי ניפגש עוד פעם".

"נו... ומה היא ענתה?" - שאל אותי עומרי שלו סיפרתי את
הסיפור,
היא ענתה "כן"...
"אתה יודע", אמרתי, "אני מתחיל לחשוב שאין לה באמת שמפו
פינוק... היא סתם ממציאה..."