אני יושבת בחוץ, על הנדנדה בחצר. מסתכלת על השמיים, על
הכוכבים, על הירח, על כל דבר שיעשה לי טוב. אולי זה מה שאני
מחפשת, דברים שעושים לי טוב.
אולי הירח? אולי הכוכבים? השמיים עטופים ביופי, בכחול? אולי
החושך?
מנסה לסדר את מחשבותיי, אך ללא הרבה הצלחה. מה אעשה? איך אוכל
לצאת מכאבי אם אני לא מוצאת דברים שיעשו זאת בשבילי? אולי אני
צריכה להגיע לשינוי הזה לבד?
אוף, כל כך הרבה שאלות מציפות את ראשי...  מה ביקשתי? לשבת
לבד, בשקט, לא לחשוב, לא לסבול.

לא רוצה להיות עם החברות שלי יותר. אולי פוחדת שהן יגידו לי את
האמת בפרצוף. נהייתי סמרטוט בגללך!
כעס, כעס והרבה-הרבה אהבה אני מרגישה אלייך. פעם פחדתי להכיר
בזה, אבל עכשיו האמת מונחת, זרוקה לידי. כל שעה, שנייה ויום
בחיי. אפילו כשהלכת הרגשתי פחד להגיד לך, לצעוק לך, שזה לא מה
שאתה חושב, שאני אוהבת אותך!
אתה הלכת. אני לבד. סוף.
הסוף שלי.
לא אתן לזה להיות הסוף, כך חשבתי לפחות עד לפני כמה ימים.
אתה זוכר? ראיתי אותך. כבר כל ההכחשות והעמדת הפנים כבר לא
עבדו. הרגשתי איך הכל מציף אותי, ובעיניי דמעות.
לא הבנת למה אני ככה? ניגשת. "קרה משהו?" כן, הרסת לי את
החיים! לא עניתי. במקום זה הלכתי בוכה כמו ילדה מטומטמת.
כל כך רציתי לצעוק לעולם "אני אוהבת אותך!" אבל שתקתי. כל
הרגשות האלו גרמו לי לשתוק, כל הפחדים, המחשבות. עדיף כך,
חשבתי מאוחר יותר באותו ערב.
לכן יצאתי היום בערב, לחפש קצת דברים טובים.  

אני עדיין יושבת פה, מחכה. אולי ייפול כוכב? זה משהו שתמיד
רציתי לראות. אולי משאלה אחרונה? לא, לא הרגשתי ככה.

פתאום הרבה דברים רצים לי בראש. כל כך הרבה זיכרונות.
הפחדים, ההתרגשות, האהבה הגדולה הזו שהרגשתי אלייך, שפחדתי
להרגיש.
אני עדיין פוחדת. מחשבה ענקית הציפה אותי. אני לא אתאהב יותר
בחיי! אני לא יכולה שזה יקרה לי. הרי העולם מונע ע"י שלושה
דברים: אוכל, סקס וכסף. איפה אהבה בתוך כל זה?! הרי לא צריך
אהבה לצורך קיום. לא כמו אוכל. לא כמו כסף. לא כמו סקס. אהבה
לא צריך... עכשיו זה כבר הפך לשאלה: לא צריך אהבה? האם אהבה
היא לא לצורכי קיום?
נשימת יאוש יצאה מאפי.
מה אעשה?
איך אוכל להמשיך קדימה כשרצות במוחי רק זיכרונות של דברים
טובים שהיו לי אתך? של משהו שכל כך אהבתי? איך אוכל?
מחשבה סותרת ישר עלתה. את יכולה! את תצאי מזה! רק תכירי
מישהו... אולי אני לא רוצה להכיר מישהו? אולי כולם כמוך? אוף,
מחשבה מייאשת באה אחר השנייה. איך אוכל לחיות במחשבה שכולם
זבלים כמוך? אז אני רוצה לצעוק לכל גברי העולם: האם כולם
זבלים, בוגדים, חסרי טיפת התחשבות בלבכם לגביי דברי אהבה? האם
כולכם כמוהו?!
אין תשובה. למה לרגע חשבתי שתהיה? אפילו את השאלה על שפתיי
פחדתי להעלות.

רוח קרירה גרמה לי להיכנס אל תוך הבית.

עלית לי בחלום. למה לרגע חשבתי שהלילה מכל הלילות אתה לא תבוא
בחלום? אולי הרגשתי שעזבת אותי לפחות לכמה שעות של שינה?
הכאב הנפשי הופך להיות כבר כאב פיזי, מרוב כל המחשבות.
מה אעשה עם עצמי? על הבוקר אותה מחשבה עולה בראשי.
יוצאת לעשות סיבוב קטן מסביב לשכונתי.

הבתים היפים, הנוף, החצרות, הדשא, הניחוח של האוויר ועוד המון
דברים שמילים אינן מספיקות כדי לבטא אותם.
אותה מחשבה, שאם יש למה לחיות, עולה בראשי. אני חושבת, בשביל
כל זה לחיות?
אח"כ אני מבינה, לא צריך לחיות בשביל מראות.  
אז אני אומרת אולי אתה תחזור?
רואה בנאדם עם כלב, חושבת עליך ועל פו, הכלבה היפה שלך. משום
מה כל דבר מזכיר לי אותך. אני שונאת להיות מאוהבת.
למה לי להיות מאוהבת?! שוב אני רוצה לצעוק, חושבת שאם אשחרר את
כל מה שיש לי בגוף על ידי צעקה זה יעבור, הכל יעבור. אולי אני
צריכה לצעוק.
מתיישבת בחוסר אוויר על ספסל.
האיש החמוד מעיף מבט, לבדוק אם עודני חיה. העפתי מבט מאשר.
דומה למאושר, אבל לא.
הוא התקרב.
"הכל בסדר?" חייך. הנהנתי בראשי בעודי מלטפת את הכלב היפה
שהביא אתו. חשבתי לעצמי. סוף זו גם תמיד התחלה? מין שורה שממש
לא קשורה למצב שבו אני נמצאת עכשיו.
הכלב נורא יפה, גם בעלו לא כל כך נורא. חשבתי, אני יכולה לחשוב
עליו כאל גבר, ולא ישר לחשוב עליו כאל אובייקט שמנסה לפגוע בי?
חייכתי לעצמי. קמתי.
"אתה בא לעשות סיבוב?" הוא חייך.


חזרתי הביתה. באותו ערב התיישבתי בחוץ שוב באותו יאוש. אמרתי
לעצמי שאני חייבת לצאת מזה! אפילו לי כבר נמאס לשמוע דברים
מיאשים. אני חייבת להתחיל מחדש.
ענן כיסה את הירח ויאוש כיסה את לבי.
למה אני לא יכולה לשכוח אותך? למה אני לא מפסיקה לחשוב עלייך?!
אתה! אתה שעשית לי כל כך רע! שגרמת לי כל כך כאב!
לך תזדיין! קיללתי ואני אקלל שוב ושוב. טיפש! את חיי הרסת! איך
יכולת?! "איך יכולת!?" זו כבר הייתה צעקה שכמוה לא השמעתי
בחיי.
סובבתי את מבטי לראות אם מישהו שם לב. אף אחד לא היה בחוץ
בלילה קר שכזה.
הרגשתי כמו בטלנובלה, כאילו מישהו נתן לי תסריט ואני צריכה
לקרוא מתוכו. אולי חיינו באמת כמו תוכנית טלוויזיה אחת גדולה?
לפעמים אין סוף טוב, לפעמים יש. לגביי התוכנית שלי עדיין לא
הוחלט מה הסוף, הוא עדיין לא כתוב.  
הסתכלתי אל השמיים. אחרי הקלה גדולה גיליתי שגם את הירח רואים.
עלה על שפתיי חיוך. הקלה גדולה, יחד עם נשימה עמוקה, הסירה כאב
שהיה צריך לצאת ממזמן.
יחד עם מחשבות על חיים טובים יותר, אחרי תהליכי גמילה קשים
ממך, יהיה טוב.
בכל אופן, כך אני מקווה.

נכנסתי והתחלתי לכתוב.



דברים שכדאי לחיות בשבילם:
א'- אהבה. למרות שזה קשה, ולמרות שבטוח זה לא יהיה קל, לא בפעם
הראשונה, לא בשנייה ואולי גם לא בפעם החמישים, אבל בסופו של
דבר, אפילו נשיקה קטנה (שאולי הסוף לא יהיה כל כך טוב), יכולה
לתת הרגשה של מלכת העולם לבחורה מאוהבת. אם זה מבט, חיוך,
נגיעה קטנה או ליטוף שלא בכוונה - זה יכול לעשות אושר מדהים
לכמה ימים ויותר. הרי הבנתי, אולי במאוחר, שבלי אהבה אין למה
לחיות. תנסו לחשוב רגע; אם אין לכם על מי להסתכל, על מי לחשוב,
למה לקוות, למה לחכות ועל מי לחלום איזה מין חיים היו לנו?
איזה מין חיים יהיו אלו ללא האהבה? אולי זה נדוש, ואולי יהיו
כאלה שיסתרו את דבריי בתקיפות, אבל דעו דבר אחד, עולם ללא אהבה
הוא לא עולם.
גם אלה שינסו וימשיכו לנסות להכחיש שהם אוהבים מישהו, את הלב
אי אפשר לרמות. למדתי את זה על בשרי.
אני נשמעת לכם אולי כמו ילדה בת 12 שמאוהבת באליל נוער, אבל
אני לא. אני מאוהבת, נפגעתי ובטח אמשיך להיפגע מאהבה, אבל לא
לעולם לא אפסיק לאהוב. הרי אני לא יכולה בלי זה. זה נותן לי
כוח להמשיך, זו האמונה שנותנת לי את הכוח לחיות. סיבה לחיות!

ב'- השמיים, הירח והכוכבים. אלה נכללו אצלי בקטגוריה אחת. אני
לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. הם היו נקודת תקווה שלי, האור
שלי. אני מייעצת לכל אדם להרים את מבטו לפחות פעם אחת בשבוע
ולראות עד כמה זה יפה.
לי זה תמיד עשה טוב.

ג'- התחלות. התחלות זו מילה טובה כבר שהיא באה ללא הסבר אחריה.

אם זה הדברים שפותחים דף חדש ועושים טוב. אחרי כל סוף, שבד"כ
אצלי נגמר רע, צריך התחלה טובה. וכל ההתחלות טובות.




זהו. אמרתי לעצמי שזוהי דרך החיים שאני רוצה לעצמי, לנסות לא
להיפגע מכל דבר קטן.,לנסות לעבור הלאה מכל פגיעה בלב.
אני יודעת שאלו דברים שקשה לבקש ודברים שבטח לא יקרו, אבל אולי
אם אני אקרא את הדף אני אוכל להתנחם טיפה, רק טיפה.


תמיד יש מישהו שם, שאני אוכל לאהוב, נכון?