8.3.04
ובעצם, מה אני רוצה להגיד?
ובעצם זה בכלל לא משנה, כי אתם אפילו לא טורחים להקשיב... ואני
בספק אם אתם בכלל שומעים מישהו מלבד עצמכם.
וזה כבר מתחיל להעיק, לפגוע, להכעיס... אבל אתם עדיין בשלכם,
לא מוכנים לשמוע, אוטמים את עצמכם בפניי האמת, יוצרים לעצמכם
איזושהי אמת לא קיימת, דוחקים אותי לפינה...
ובעצם, למי אכפת מה אני רוצה להגיד?
אתם ממילא לא מאמינים לי, לא מקשיבים לי, שומעים רק את עצמכם,
אוטמים את עצמכם בפני האמת... בפני האמת שלי. לא נותנים לי
להוציא מילה, משתיקים אותי במילותיכם, מתקיפים אותי, לא נותנים
לי להגן על עצמי.
ובעצם, אי-פעם טרחתם להעסיק את עצמכם בעובדה שאלה החיים שלי
בהם אתם מתעסקים?
ועד כמה טיפשי זה נראה, שאני צריכה להצדיק את עצמי בפניכם ועד
כמה מטומטם זה נשמע, שאתם יודעים על החיים שלי יותר משאני
יודעת. ועד כמה עצוב זה נשמע, שאתם מנסים להכניס לי רגשות ללב,
מילים לפה ומחשבות למח ועד כמה מטומטמת אני צריכה להיות שאני
נותנת לזה להכאיב לי ולעצבן אותי... כל-כך?!

ואני צועקת די, אני מתחננת שתפסיקו, שתעזבו אותי, שתתנו לי
לחיות את החיים שלי בלי המבטים הבוחנים שלכם, מתחננת שתאמינו
לי כי אני אף-פעם לא משקרת, מתחננת בפניכם שתפסיקו להידחף לי
לתחתונים ושתפסיקו להתעסק בחיים שלי יותר משאתם מתעסקים בחיים
של עצמכם.
אבל התחנונים כנעלמים בערפל, הצעקות כלא נשמעות, הדמעות כלא
נראות ואני כלא קיימת בשבילכם ואתם אפילו לא שמים-לב שאני
עומדת פה מולכם, שומעת כל מילה שלכם. אתם אפילו לא שמים לב
שאתם מנסים להכריח אותי לחשוב כמוכם, להאמין באמונות שלכם,
להיות אתם.
וזה נמאס, זה כואב, זה מעיק, זה מעצבן וזאת הדרך אל הסוף!