פילוסוף, סופר והוגה דתי. אחת מהדמויות המרתקות, רבות הפנים
והמסתוריות ביותר בזירת ההגות של תחילת ואמצע המאה ה20. נולד
באחד מפרברי העוני של מונטווידאו -אורגווי לאב פועל במפעלי
שימור בשר ואם מחוסרת עבודה. כילד נחשב לפרא אדם שצפויה לו
קריירה קצרה ומזהירה בעולם הפשע העשיר של דרום אמריקה. השינוי
חל בשנת 1907 אז ביקש לחזור אל מערכת החינוך אותה נטש בתום שנת
הלימודים השלישית. במהרה התגלו בו כישורים ומיומנויות ייחודיים
ואדמיטו נחשב לתקווה של הלימודים ההומניים. סביב שנים אלו של
לימודי תיכון מאוחרים החל לעסוק גם בפעילות האלטרואיסטית ונדמה
כעזר וסמך לתושבי האזור. בניגוד לצפוי לא הצליח הצעיר להתחבב
על תושבי השכונה, כנראה עקב היותו אתאיסט קיצוני בחברה קתולית
קיצונית לא פחות. לאחר שהוכה מספר פעמים ע"י כנופיות של פנאטים
דתיים (ואף אושפז בבית החולים של הכנסייה, שם ניסו לשכנעו
לחזור לחיק הנצרות) חדל מפעילותו בקהילה והשקיע את כולו
בלימודים האוניברסטיים .בשנת 1922 כבר הוסמך לתואר דוקטור
לפילוסופיה. בשנה זו גם פרסם את ספרו הראשון -"חוויות משיעורי
הגיאומטריה". הספר ,שמגולל את תולדות חייו של נער מאחת המשפחות
העשירות  בארגנטינה שנשלח לנהל את עסקי המשפחה באירופה ומסיים
את חייו על עמוד התליה הבריטי. הספר נתפס כבר אז ככתב אישום
כנגד האצולה הלא רשמית, תומכי הבלאנקוס, והוחרם על ידי הכנסייה
. (הספר כלל גם חומרים שהוגדרו כתועבה וחומרים שנפלו תחת
הכותרת "חילול הקודש"). החרם ,כמובן, הפך את סיפרו  של אדמיטו
להצלחה וגרר ביקורות נלהבות בכתבי העת ותרגומים לשפות
אירופאיות. בשנת 1925 יצא לאור סיפרו השני, קובץ הסיפורים
"קוסמוראמה" שעסק בחיי הרחוב של סאו-פאולו וכלל ביקורת גלויה
כנגד הרפורמות של ברום.  מהפך זה בדעותיו של אדמיטו, שאף הכריז
שהיה עליו לתמוך בבלאנקוס בעבר, לא נתקבל באהדה בציבור והספר
נכשל בכל המישורים. גם סגנון כתיבתו של אדמיטו השתנה מאד
ונעדרה את החדשנות שאפיינה את סיפרו הראשון. לכאורה, כבכל פעם
שנכשל נמלט אדמיטו אל חיק הפילוסופיה וכבש לעצמו מעמד של מרצה
בכיר באוניברסיטת מונטווידאו. אולם גם כאן ניכרה שחיקה במעמדו
בקרב הסטודנטים עקב העמדות הנוצריות-קיצוניות שהחל להביע.
הסטודנטים סרבו לקבל את המהפך שחל במי שהיה עד אז המומה הגדול
ביותר לתורתו של ברוך שפינוזה (ע"ע) והפך לקתולי אדוק. הוא נהג
להתענות פרקי זמן ארוכים ולהסתגף במיני עינויי גוף. למרות
שכלפי חוץ הפסיק את פעילותו הספרותית (פרט למאמרים פילוסופיים)
בתקופה זו ערך, תחת הפסבדונים "אולה רסט", כתב-עת  ספרותי בשם
"וינצ'ה" שעסק בספרות צעירה-נוצרית-לאומנית. "וינצ'ה" היווה
במה לספורים שלאחר מכאן היוו הוגי-חצר של הדיקטטורות בדרום
אמריקה. במהרה התמוטט "ןינצ'ה" מסיבות כספיות אולם אדמיטו
המשיך לפרסם סיפורים קצרים בכתבי עת אחרים תחת אותו פסבדונים.
סיפורים אלו (שכונסו אחר מותו בספר "מה שהיה") הם בד"כ סיפורים
פילוסופים המשקפים תפיסת עולם נוצרית-לאומנית ועוסקים במוטיב
הנוצרי של "גאולת החוטא" תקופה זו של חייו מלאה בתמורות
ומהפכים. בפרק הזמן בו לא עסק רשמית בספרות (1926-1940) הספיק
להינשא  (1928), להתאלמן בנסיבות מוזרות (אישתו נעלמה בביקור
שערכה בפולין) (1934), להינשא מחדש (1937), להיות מסולק ממשרתו
באוניברסיטה ולחזור אליה (1938).רק ב1940 חש שחייו מאוזנים
דיים והחל לעבוד על הרומן "יליד הגורן" שהיה אמור להוות את
המסלול לחזרתו אל קהילת הספרות, לאחר שמיתן ,לפחות כלפי חוץ,
את עמדותיו. "יליד הגורן", שעסק בחייו של צעיר שמתגלה כמי
שאמור להיות האנטי-כריסטוס ובלבטים שמלווים אותו בין גורלו
לרגשותיו ואמונתו שמונעות ממנו להגשים אותו, החל את דרכו
בהצלחה לא מבוטלת. העולם הספרותי חלק לו שבחים רבים והספר נדמה
ככרטיס החזרה של אדמיטו אל עולם הספרות. אולם חצי שנה לאחר צאת
הספר חל המשבר שגרר את הנתק הסופי של עולם התרבות ואדמיטו:
סופרת פולנייה צעירה, מריה בז'נטו, האשימה אותו בגניבה ספרותית
של טיוטת ספר שכתבה ותכננה למסור לדפוס. אדמיטו הגיב כי ייתכן
ושני יוצרים יחשבו על אותו מוטיב  והוא לא פגש מעולם בבז'נטו.
אז הטילה בז'נטו את ההוכחה הסופית- אדמיטו קיבל ממנה את  טיוטת
הרומן לעיון וזאת לאחר שבז'נטו הכירה אותו כשסייעה לו להיחלץ
מפרשיה פלילית בה היה מעורב. לאחר שסייעה לו בז'נטו הוא הסכים
כאות תודה לעבור על טיוטת ספרה וגנב את מסגרת העלילה. כיוון
ורישומי המשטרה הוכיחו שאכן בז'נטו היא שסייעה לאדמיטו נאלץ
האחרון להודות ששיקר בעניין היכרותם וגם בנושא הספרותי. הוא
נדרש לשלם פיצויים גבוהים ולאחר ששככה הפרשה ,שארכה כשלוש
שנים, עזב את מונטווידאו והצטרף למנזר (1946) . גם כנזיר לא
שקטו חייו הסוערים ולאחר שנים של העלמות שוב צץ שמו בעיתונות
היה זה בשנת 1966 כשנשמעה בפעם הראשונה בפומבי הטענה בנוגע
להתנהגותו המוסרית של אדמיטו , שנשא אז בתפקיד של סגן ראש
מנזר. שמועות על מעשים לא הגונים שביצע בעבר נישאה באוויר מאז
1960 אולם עקב הכבוד שעדיין רחש לו הציבור וחוסר האמון שניתן
בטענה שמעשים כאלו נעשו על ידי נזיר בדרגה גבוהה לא ניתנה להם
במה בתקשורת. אולם ב1966 נשמעה הטענה בציבור ובסוף אותה שנה
הוגש כתב אישום. במשך שנה תמימה טען אדמיטו לחפותו  עד שבסוף
שנת 1967 עומת פנים אל פנים מול הקורבנות המאשימים והודה בכל
מה שיוחס לו. הכרעת הדין נקבעה לתחילת 1968 ובבוקר הרביעי
לינואר שנה זו עלה סגן אב המנזר הד"ר ארנסטו אדמיטו אל מגדל
מנזר "סנט. בנימין" בעת שעלה בסולם קרס לבו של הישיש תחת העומס
והוא איבד את אחיזתו בסולם וצלל אל מותו כתוצאה של התקף לב.
במכתב שהשאיר אחריו גולל את תולדות חייו הסוערים בכנות מוחלטת
ונימק את החלטתו בבושה שחש. לא לנוכח ההרשעה אלא לאור הפשעים
שביצע.