בפעם הראשונה שפגשתי את פרנק הוא ישב על החוף והכין צמידים
מחוטים צבעוניים. הרגשתי חובה להתעניין בהם לפני ששאלתי אם הוא
יודע איפה מוצאים פה משהו לעשן. נתתי לו שטר אחד והוא נסע
לעיר. אחר כך, בערב ירדתי שוב לחוף, ישבתי עם דוד על הכסאות
הלבנים. האיש שעבר את כל היבשת על אופניים הגיע לכאן בלעדיהם.
קפץ לכמה ימים של צלילות לפני החזרה לארץ. הוא שתה אננס כתוש
בקרח וחלב וסיפר לי כמה הוא מתגעגע לגבינה לבנה, לירקות טריים,
לחומוס. כולם מתגעגעים לחומוס. בפעם הקודמת פגשתי אותו
בקוצ'במבה, על שיפולי האנדים שאותם עלה בדיווש, בדוכני הרחוב
מכרו מעיים מטוגנים ברוטב ואני לא יכולתי אפילו להביט בשומן
המתערבל ומקפץ אבל לדוד זה לא הפריע. הוא ישן כאן בחדר במועדון
הצלילה של רוברטו. מיטה על רצפת בטון במבנה בלי מים זורמים אבל
הוא מאושר. מחר כבר נהיה ביחד מתחת לים הזה בתוך האלמוגים אבל
עכשיו פרנק קורא לי מתוך הצל, חושש להיכנס למאחז הפלסטיק הלבן
וכוסות המיץ הקפוא. הוא מוסר לי שקית סנדוויץ' דחוסה במשהו חום
וטחוב ואני מרים ומריח מתיקות חריפה. הוא מחייך את החיוך הענק
שלו ומתיישב על החול ליד חבר עם גיטרה.שעתיים אחר כך כבר נשב
כאן אני והוא ועוד שלושה ארבעה חברים. מעשנים, עבירים במעגל
בקבוק רום והנגינה, תופים, חליל וגיטרה מופרעת רק כשמישהו
מחליט להיכנס לים. פרנק הגיע לכאן מצ'ילה במסע של שנתיים באפס
דולר ליום. הוא נראה בן חמש עשרה אבל טוען שהוא בן עשרים. הוא
פה כבר חודשיים, שוזר שרשראות מצדפים ועצמות כרישים בימים,
בלילה מנגן ומחזר אחרי אנחלה שיושבת איתנו עכשיו. כמעט אף פעם
הוא לא מבלה יותר מחצי שעה רצופה מחוץ למים. נטליה, שישבה כל
היום ליד המסעדה, מאחורי השרשראות שהיא מוכרת, קיפלה את הדוכן
שלה ובאה לשבת איתנו. היא יותר מבוגרת, רק אחר כך אני מגלה
בכמה. נטליה מאוד אוהבת רום, ואחרי כמה לגימות היא מתחילה לדבר
איתי בעברית כמעט מושלמת. לפני חמש עשרה שנים גרה בישראל לשנה
אחת. בכלל, היא היתה כמעט בכל העולם. היא רוצה לחזור לישראל
אבל גם לא רוצה, מקום קשה מאוד, אנשים קשים. וקולומביה מקום
קל? לנטליה יש נאום על אנשי הגרילה הרשעים שהורסים לה את
המדינה, למרות שאחר כך אשמע אותו הרבה פעמים בכל פעם יש לה
בקול כאב אמיתי, ולא חשוב אם הכעס הזה מיועד באמת לגרילה או
למשפחה שלה ולקרטל של מדז'ין שהפך לה פעם את החיים. אני שוחה
עמוק עמוק אל תוך המפרץ, כותב בראש בתים של שיר בחרוזים, מביט
במים שזוהרים מסביבי ומדמיין את החיים שרוחשים מתחת. על החוף
כבר יש מדורה קטנה ואני שוחה לשם ומתייבש לקול העץ המתפצח.
נטליה מניחה עלי זרוע ספק אימהית ומספרת את הסיפור שלה על
ירושלים, איך התאהבה בבדואי שמכר סיבובים על גמל בהר הזיתים
ורכבה שוב ושוב למרות הבחילה רק כדי להיות לידו. פרנק שואל אם
לא הגיעה השעה שנטליה תלך לישון והיא צוחקת עליו אבל אחרי כמה
דקות קמה ומתחילה ללכת אל הבית הרחוק שלה בקצה העליון של הכפר.
אולי כנקמה קטנה היא משכנעת את אנחלה ללכת איתה ואני ופרנק
נשארים שם לבד עם המדורה הכבה והים. בעצם, אני אומר לו, גם אני
צריך ללכת. אני ישן למעלה, אצל פייר.