אתה מבלבל אותי, אני כבר לא יודעת מה לחשוב,
השאלה - מה בדיוק אתה מצפה שאחשוב?!
אתה לא מובן ולא מסביר את עצמך...
מצד אחד אתה מראה שכן, אתה יודע מה אני מרגישה,
אבל מצד שני אתה מאוד לא בטוח...
משנה מצב רוח,
נראה שזה עוד דבר סתמי שקורה,
כנראה שזה נכון, אין ויכוח על זה.
אני לא אחשוב לשכוח אותך,
כי זה יהיה כלכך ילדותי ופאתטי...
אני בסך הכל מעמידה לעצמי פרופורציות, גבולות,
עד כמה שמה שאני רוצה בעצם יתממש בסופו של דבר...
בכדי שאני לא אסבול.
זה נראה אולי קיטשי ונורא...
אבל ככה אני מוציאה את כל מה שאני אלייך מרגישה,
אני מרגישה קורבן למרות שזו לא ההרגשה שבעצם צריכה להיות לי.
ברור לי שלא קלטת שאתה חלק מהמחשבות שלי רוב הזמן...
ועכשיו כ,שאני כותבת את המכתב הזה, זה נראה לי מעט רציני,
כנראה זה מה שאני עושה מזה - סיפור דרמטי סוחט דמעות.

בקיצור, לא נותר לי להגיד שפשוט נחיה ונראה,
זה לא רע לחכות,
מה כבר יכול לקרות?!
עד שהעתיד יבוא,אני אמשיך לכתוב ולספר "לך" את הרגשות.