פייר הוא הגיבור שלי להיום. אולי לתמיד. עכשיו אני שוכב בערסל
במרפסת שלו, צופה על הבוסתן שנטע כאן במדבר מעל הים. שתי הבנות
הקטנות שלו מתרוצצות מתחתי, אשתו היפהפיה קוראת להן לאכול. הוא
הגיע לפה בפעם הראשונה לפני עשר שנים, סטודנט מפאריז בטיול של
אחרי הלימודים. בפעם הראשונה שראה את הכפר,  ידע. הוא עצר את
הטיול שלו ובכסף שנשאר לו קנה חלקת אדמה סלעית מעל למגרש
הכדורגל. עשר דקות הליכה מהחוף, אבל בחום הזה, בעלייה התלולה,
זה היה מספיק רחוק כדי שאף אחד לא ירצה לגור כאן. הוא טס חזרה
לצרפת וחמש שנים לימד בבית ספר, ביום ילדים ובלילה מבוגרים.
כשהיה לו מספיק כסף חזר לכאן. בינתיים הכפר גדל, הדרך לחלקה
שלו נסללה ומסביב צמחה שכונה קטנה. קודם כל בנה רק שני חדרים
והתחיל לנטוע עצים. בערב חזר ללמד מבוגרים צרפתית. אשתו היתה
סטודנטית שלו. כשהתחתנו הוסיפו לבית עוד שני חדרים. מאז כל שנה
נוסף חדר או שניים. עכשיו ההסיינדה כוללת כבר 15 חדרים, חלקם
יחידות נפרדות לזוגות ומשפחות, באחרים מיטות קומותיים
לתרמילאים.  בין החדרים חצרות  פנימיות מוצלות עם גפנים
וערסלים, מסביב בוסתן ומכל מקום הים והמפרץ.  הרבה מהאורחים
כאן הם חברים מצרפת. אחרים לא הכירו קודם אבל חוזרים בכל שנה.
כולם מכירים את הילדות שלא מפסיקות לשיר. מכאן אני רואה את
השקיעה הראשונה שלי. כשהשמש נעלמת באמצע המפרץ השמים עדיין
כחולים וענני הנוצה לבנים וכמעט חסרי ממשות. רק אחר כך מתחילים
להופיע אלף גווני הכתום והסגול. פתאום המבט מוסט מהאופק לקבוצת
עננים ישר מעלינו. השמש ממאחורי האופק פוגעת עכשיו בדיוק בהם
בזוהר בלתי אפשרי וכל מקבץ טיפות אקראי הוא מלאכת מחשבת של אור
וצל תלוי מהאין סוף. אחר כך הם ישחירו והזרקור יפגע במקום אחר,
מצייר צבעים בעננים קרובים יותר לאופק מחליף אין סוף גוונים
ושוב עובר הלאה. שעה שלמה נמשך המופע הזה באלף כתומים וסגולים,
וערב ערב יושבים הדייגים והתיירים על החוף ושאר הכפר במרפסות
שמחוץ לבתים וצופים בו. לא מנומס, בשעת הטרדסר, לעמוד בין אדם
לשקיעה. אז פייר יושב לידי מחוץ לשדה הראייה ומספר בספרדית
עטופה מבטא צרפתי על הדרך שעשה, על הלילות בדירה הצפופה בפרברי
פריז שהעביר בסיפורים על הכפר שבקושי הכיר אז, על השכנים
המטורפים שמקיפים אותו והכפר שהולך ומקיף את בית החלומות שבנה
לו. לא את הכל אני מבין אבל אני לא עוצר אותו לרגע. רק מביט
בשמים ובים וחולם על מה שהוא עשה.  עד שהחושך יורד אני לא אומר
מילה. בעצם אין לו דרך לדעת אם הוא מדבר רק לעצמו. הוא מדבר
לאט ומאוד מצחיק ובתלונות המהגר שלו אני שומע קישון. כשיורד
החושך אני אומר לו שהוא חייב לכתוב ספר. הוא מתעלם ממני כמו
שאני התעלמתי ממנו. לרגע נדמה לי שהוא שכח בכלל שאני כאן. אחר
כך הוא אומר, "היה לי חלום ואני חי אותו. אני איש מאושר." ברור
לגמרי שזאת האמת ואני לא חושב אפילו לחשוב איך זה קשור למה
שדיברנו עליו. כשהוא הולך להצטרף למשפחה לארוחת ערב אני יורד
לאט אל צלילי הגיטרות שעולים מהחוף. בדרך אני חושב שזאת הייתה
תשובה. למי שבאמת מצא את החיים שלו אין שום סיבה לכתוב. (שלושה
ימים אחר כך עברתי לגור על החוף. לא ראיתי יותר את פייר. את
אישתו ראיתי שבועיים מאוחר יותר במכולת, עם הילדים. אמרתי לה
שלום והיא ענתה בחיוך מקסים, אני לא בטוח שהיא זכרה אותי)