שלום, לי קוראים באבל בלו. ואני פיה. כן, כן אני יודעת,"פיות
לא קיימיות במציאות" אבל האמת היא שזה לא ממש נכון. פעם היו
קיימות פיות. עכשיו הן כבר נכחדו. הכל התחיל כאשר אנחנו חיינו
בשדות ההבטחות, ואז חיות טרף פיתחו תיאוריה מדעית עלינו,
שאנחנו גזע נחות ומטמא את הגזע העליון שלהם, או משהו כזה. הם
השמידו אותנו, עד שבאו הענקים והעבירו אותנו ליער המכושף, שם
חיו השדונים.שם לא היה בטוח, השדונים התנקלו לנו, והרגו רבים
וטובים מאיתנו, אבל לפני כמחצית מאה הכרזנו על עצמאותני
ביער.היה לנו בית משלנו, ואפילו למדנו לחיות עם השדונים, הם
עבדו בשבילנו, והיינו בקשרים חברתיים אבל עדיין הייתה מתיחות
ביננו. יום אחד השדונים החלו להיות יותר אלימים כלפינו, הם
החלו לירות על מקומות, בכווונה להרוג (הם קראו לזה "לא להיכנע
לכיבוש"),בייחוד על עץ, נו, איך קראו לו? אהה.. הענפה. ואנחנו
הגבנו, אחרי הכל - כשמתקיפים אותך, אתה לא תעמוד בצד, כמו שק
איגרוף ולא תגיב, נכון?אז הענקים אמרו לנו להפסיק, ואנחנו ,
שזכרנו את החיות, הפסקנו, כי הם יודעים יותר טוב מאיתנו. אחרי
זמן מה,הענקים הכריזו שיש שביתת אש, אבל האמת שהשדונים עדייו
פוצצו אותנו, וגם חטפו את פיות החיל שלנו, ואנחנו לא הגבנו,
למרות שהחלומות לשלום כבר נעלמו. אחרי כמה זמן, הוחלט להקים
מדינה לשדונים,ואנחנו היינו קצת עצבניים שהם גם הורגים אותנו,
וגם נצטרך לחלוק איתם ארץ עכשיו,אבל עודדנו את עצמנו במחשבה
שהשלום הגיע, שעכשיו נוכל לחיות בלי פחד. ואז יום אחד השדונים
הזמינו אותנו לדיג בנהר המקולל, מקום מפחיד בסך הכל אבל לא
רצינו להראות איבה, רצינו שלום וביטחון, אז נסענו לשם. היה
ערפל ולא יכלנו לראות דבר. לפתע שמענו גניחות, ולאט לאט פיות
גססו מסביבנו,ונשמעו יריות מסביב. ברחנו, המטרה הייתה איי
הרוחות, מקום מקלט לפליטים. כשהגענו לשם מצאנו מספר פיות, והן
סיפרו לנו בדמעות שהם נשארו ביער, והשדונים הוציאו אותם מהבתים
שלהם וקיבצו אותם ברחובות. ביער הונחו חוטי תיל ומוקשים,
וחמישה אנשים מהם החליטו לברוח משם, וניסו לשכנע את השאר לבוא
איתם, אבל הם לא רצו. בדקה שהם יצאו מהחור שבגדר הם שמעו
פיצוץ, וכשהסתכלו על המקום, הם ראו חלקי פיות מפוזרות בכל
מקום. הם זעקו לשמיים,חברים שלהם, משפחות שלהם, אהבות
שלהם,מתו, והם לא יכלו לעזור להם בכלום. וככה הם הגיעו לכאן.
כשניסנו לספר לעולם מה קרה,הם לא האמינו לנו,חשבו שאנחנו
ממציאים את זה, כמו שאת מה שקרה בשדות ההבטחות.היינו לבד,
ופחדנו כל כך. היום קמתי בבוקר, הסתכלתי בחלון,יש שדונים בחוץ,
עוברים ברחוב ויורים בפיות.הים,באורך כ-500 קילומטרים. אני
הפיה האחרונה שנשארה, ואני חייבת לשרוד בכל מחיר, אז :"אני שטה
למקם שבו האושר, כל יום מוקדם בבוקר, מחכה לי בפינה..."

יומנה של באבל בלו, הפיה באחרונה שנשארה בעולם, ומתה בנסיבות
מסתוריות, כמו כל שאר הפיות.