מה שנשאר ממך מוטל על הרצפה. עיניים ריקות בוהות במבט קפוא
בתקרה. אתה עושה בדיקת בקרה ומגלה שכל התאים ניזוקו, בעיקר אלה
העוטפים את כלי הדם שלך מבפנים. אתה חושב רק כחול ושחור, כחול
ושחור, ואפור מידי פעם. כל שאר השבבים שאחראים לאושר הפנימי
שלך התאדו בחלל הריק. אתה שולף את רשת הפרפרים שלך מאיזשהו
מקום ומנסה לתפוס אותם, אך תופס רק שאריות של אור ירח שחודר
כפסי אור מבעד לתריסים המוגפים.
מכל כיוון שלא תסתכל על זה, לא נשאר מספיק ממך כדי לנשוף
ולהעיף ברוח כאבקנים. היית רוצה לראות את דמותך משתקפת אך
הפחדים מרתיעים אותך עד שאתה מתפורר לפיסות ושומר את עצמך
בכיס, עד שתראה צורך להוציא החוצה את הפחדים ולהתגאות בהם.
מה שנשאר מהזהות שלך הן אותן הצלליות הססגוניות והעפרונות
בגווני השמש. הפנים שלך כמשטח ציור ענק, נצבע כל פעם מחדש באור
אחר. אהבת לצייר סוסים, כאלה עם פרווה כהה ומבריקה וזנבות
מרשימים וכנפיים, וחדי קרן תכלכלים ושפתיים של פעוטה שרק למדה
לדבר וקוביות משחק בכל גווני השחור וגורדי שחקים ומנקי ארובות
קטנים וכוכבים רחוקים רחוקים. אתה היית המשטח של עצמך, חלק
ומישורי, ללא שקעים ובליטות או מוקשים חיצונייים.
מבפנים היית תמיד שחור או לבן, ללא גווני ביניים. העיניים שלך
היו כשחפים לבנים ששתקו רוב הזמן מלבד צווחות מידי פעם,
והריסים היו הצלליות הכהות של האנשים הפוסעים לחוף ים הדמעות
שלך. השפתיים היו המגדלור שהאיר את הדרך לשתיקה מבורכת מידי
פעם, לאהבה ולחיבה. היית שחור או לבן, והקדשת זמן רב לתפירת
צלילי השתיקה זה לזה. התפרים הסתמנו כפסי רכבת על עורך הבהיר,
רכבת שלא שיקשקה אלא רק נשפה עשן על הסובבים. לא היה מכבודה
לשקשק.
לאן עכשיו? הדרך ארוכה, עלייך רק לבחור לאן אתה רוצה ללכת.
כמובן, זה תלוי לאן אתה רוצה להגיע מכאן. אולי הכי פשוט יהיה
ללכת בעקבות העשן.