שמואל יושב עם הרגל למעלה. באוטובוס, בדרך לכאן, ישבה לידו
בחורה חצי שחורה חצי לבנה שהזמינה אותו לבקר אצלה בבית. הוא
היה שם יומיים, אולי שלושה, בשכונת עוני עם בתים מעץ ורחובות
מבוץ. לקחו אותו מבית לבית, לפגוש אנשים. זה מה שכולם עושים
שם, כל היום. ביומיים הוא פגש יותר אנשים, שמית, מבחצי השנה
הקודמת שטייל ביבשת הזאת. גם המארחת שלו לא הכירה חלק מהם. הם
תמיד מחפשים אנשים חדשים להביא להציג לשכנים. עוברים מבית לבית
זהה, אותן רצפות חשופות ואותן טלויזיות דלוקות תמיד מונחות על
בלוקים שאף אחד לא צופה בהן. אורח מירושלים (לה סיודד דה
חסוס!) הוא אטרקציה מיוחדת, אבל לא יחידה. כשנגמרו הידיים
ללחוץ היה יורד לכביש הבוצי לשחק כדורגל בחום הטרופי. החלקה
שעיקמה לו את הקרסול סיימה את הקריירה שלו ועכשיו הוא כאן, על
כסא פלסטיק לבן עם רגל חבושה מצביעה ישר קדימה למפרץ המושלם,
שותה שייק פירות עם קרח.
במרחקים אמיתיים, השכונה ההיא של שמואל יותר רחוקה מאשר הרחוב
שבו שנינו גרים עשרת אלפים קילומטר מכאן. נפגשנו כאן בלי לדעת
ששנינו באותה יבשת. חמישים מטר מכאן שוכב בערסל אריאל שגר שם
מרחק עשרים דקות הליכה מאיתנו וגם שירת איתי בצבא. נסענו עד
לכאן כדי לשבת ביחד בכפר הדייגים הזה (את אריאל לא פגשתי מאז.
רק ראיתי בטלויזיה, בלי מעט השיזוף שהיה לו, לבוש חליפה שחורה
ערפדית).
שמואל מדבר עכשיו על אנשים ששנינו מכירים ואני חצי מקשיב לו
(בפעם הבאה אפגוש אותו על הדשא מול בניין לוי. הוא יספר לי מה
הוא לומד ואני לו. לא יהיה לנו על מה לדבר). שקנאי חום אחד
מחליק לאיטו אל החוף, עובר בין הילדים שמשחקים במים הרדודים.
כשהרגליים שלו פוגעות בחול הוא מתעורר פתאום, מקרטע מבולבל
לעברנו, עוצר, מסתובב במקום ומתחיל לעוף, נמוך מעל המים. מריה
מסתכלת עלי מסתכל ואומרת שהשקנאים מתעוורים. שנים הם מנסים
לראות דגים מתחת למים ובסוף הראייה הולכת. הזקנים נסחפים לחוף
או ללב ים, עפים בלי כיוון עד שהם מתים. אני מנסה לדמיין את
האור הבלתי אפשרי של השמש הזאת נעלם,  את המפרץ המצויר מיטשטש.

המעבר מהצל לשמש הוא כמו ממים לאוויר. האור הזה הוא ממשות
פיזית עם משקל וטקסטורה משלו. עשרה צעדים בו וכבר החום בלתי
נסבל. אני נושם עמוק את האוויר המתוק מלוח ומזנק. אחת, שתיים
שלוש... סופר תנועות ארוכות איטיות בעולם הכחול החדש שלי.
דיונות זעירות מושלמות בונות פסיפס יפהפה בשיפוע הולך ומחשיך.
אחת עשרה... שתים עשרה.. שלוש עשרה... יש לחץ מבפנים ואני דוחף
למעלה בכל הכוח, יותר רחוק ממה שחשבתי ופורץ אל האור ונושם בבת
אחת מלוא הכל. מכאן רואים כמעט הכל. מימין, טרנזיט מתפתל במעלה
המדרון בדרך היחידה החוצה מכאן, עובר מעל הבית המפואר והבריכה
(מי צריך כאן בריכה?) שאומרים שבנה כוכב כדורגל עבור המאהבת
שלו. אחר כך המלון הלבן, מרבצם של הישראלים , בכל מרפסת ערסל
פונה לים ואז החוף הקטן, חוזליטו בכובע הצהוב שלו מעשן ג'וינט
שמן מאחורי שמואל ומריה מתחת לגגון הפח, מעליהם המרפסת  שעכשיו
היא של מריה ואחר כך נשב בה כל כך הרבה, משמאל עוד מאתיים מטר
של חול, שלוש מסעדות ומלון הלוויתן הכחול, ואז הכביש והטיילת
וחוף מלא זבל וחבלי סירות ומאחור הכפר מטפס על הגבעה, כמו
אמפיתאטרון שצופה לים, ממתין למופע השקיעה שיתחיל עוד מעט.  לא
צריך להיות עיוור כדי להירדם על המים האלה ולאבד כיוון. אני
שוכב על הגב בעיניים עצומות והמים מתרוממים תחתי דוחפים לאט
לאט אל השמש שמושכת. בגובה של כמה מטרים אני מרפה, מתהפך בלי
לפתוח עיניים וצולל שוב אל הקרקעית.