נוגה פסעה לעבר מכוניתה, ובתנועה נון שלאנטית הרכיבה על אפה את
משקפי השמש האופנתיות שרכשה יום קודם.
מרחוק עוד הספיקה לראות את היונה הלבנה שעמדה על מראת הצד,
לפני שהגיח העורב השחור במעוף פראי, והבריחה משם במשק כנפיים.
כשצרור מפתחותיה המשקשקים בידה, פתחה את דלת המכונית והתיישבה
במושב הנהג, לא לפני שהרימה נוצה לבנה שנתלשה מכנף היונה.
רוח הבוקר הקרירה טפחה על פניה מבעד לחלון הפתוח, כאשר דהרה על
איילון בדרכה לשדה התעופה. צמרמורת נעימה עברה בגבה.

היא הקדימה ב-10 דקות, והחנתה את מכוניתה בחניון הענק.
בהיכנסה אל אולם קבלת הנוסעים, העיפה מבט אל הצג הגדול.
השורות הכתומות הראו  כי הטיסה  מתאחרת בחצי שעה.
קללה קצרה הסתננה מבין שפתיה כאשר פסעה לעבר דלפק השרות העצמי,
ולקחה לעצמה כוס קפה. היא התיישבה ליד שולחן פנוי, ועיניה
ננעצו באם וביתה שהתחבקו בחום. "עוד זמן קצר - גם אני אהיה
חבוקה בזרועותיה של אמא", חשבה לעצמה ולקחה לגימה מהקפה החם.
היא עצמה את עיניה.
התמונה שבה וצפה בזכרונה...

...אבא קרב אליה כשחגורת העור בידו, ועיניו מזרות אימה...
אמא ממהרת לעברה לחצוץ בינו ובינה, ומגוננת עליה בגופה... אבא
מנחית הצלפה הנוחתת על גבה של אמא...
אמא מכווצת את גבה בתנועת כאב חדה, פוערת זוג עיניים מבוהלות,
ידיה נשמטות, ואת גופה אוחז רעד בלתי מוכר. היא רועדת, וידיה
מחבקות את גופה...
אבא נבהל, מנסה לגעת בה... היא קופצת כנשוך הנחש, ובורחת ממנו
לקצה הרחוק של הגינה, רועדת כעלה נידף... אבא מחוויר, ומתחיל
לבכות כמו בכל פעם כשהיה מאבד את עשתונותיו, ואמא לוחשת לו:
"אל תתקרב, אל תתקרב אלי"...
אבא לוקח את מפתחות המכונית, ויוצא מן הבית. רעש המנוע של
מכוניתו המתרחקת שובר את הדממה.
היא ניגשת לאימה, שם בקצה הגינה, מחבקת אותה ברכות ומאמצת אותה
אל ליבה.

"אני לא מבינה מה את מחפשת איתו" היא אומרת, "את כל כך יפה, כל
כך צעירה, כל כך מוכשרת, יש לך כל כך הרבה מה להציע לעולם
עיזבי אותו ולכי לחפש את אושרך" כך היא לאימה, בעודה מלטפת את
זרועותיה הרועדות.
חיוך אומלל פושט על שפתיה של אימה, והיא נדה בראשה ביאוש.

כחודש לאחר מכן, באחד הערבים הגיש אביה לאימה מעטפה חתומה. היא
הביטה בעיניו בחשש, והוא הסיט מבטו במבוכה, ללא מילים.
היא מוללה בקצות אצבעותיה את קצה המעטפה, ובתנועה מהססת קרעה
את צידה העליון.
בתוך המעטפה היה מונח כרטיס טיסה לארצות הברית...


נוגה נאנחה אנחה עמוקה, לקחה לגימה נוספת מהקפה הקר, אספה
בחופזה את תיקה והלכה לעבר מעקה הברזל הצופה על נתיב היציאה
מאולם הנוסעים.

30 יום חלפו מאז ליוותה את אימה אל שדה התעופה. לצידה פסעה אז
אישה שפופה ללא שמץ שימחת חיים על פניה.
אשה - שהחיים לא הייטיבו עימה.
נוגה  כל כך קיוותה שהחופשה הזו תיטיב עימה...

נוסעים הדוחפים עגלות כבדות לפניהם, החלו להיפלט דרך דלתות
ההזזה האוטומטיות של אולם הנוסעים הנכנסים, ומבטיהם הנודדים
מחפשים אחר פני הבאים לקבלם.
בתוך זרם האדם הזה, הבחינה נוגה באימה, לבושה בשמלה בצבעי
השחור-לבן, דוחפת את עגלת המזוודות, ניתקלת ברגלי גבר שהשתרך
לפניה. חיוך של מבוכה עלה על פניה כאשר התנצלה בפניו.
אימה נראתה נינוחה. היא נראתה אפילו מאושרת.

נוגה מיהרה לפלס דרכה בין הממתינים ביציאה, ורצה לקראתה הישר
אל בין זרועותיה הפרושות לרווחה. אימה חיבקה אותה בחום, ולרגע
הרחיקה אותה קימעה והביטה בפני בתה הצעירה.
נוגה הספיקה להבחין בהבזק האושר החולף על פניה ובעיניה
הנוצצות בטרם השקיעה פניה בחזרה בחיקה.

-"אמא" היא לחשה לה, "איך היה לך החופש"?

אימה הרחיקה אותה שוב, הביטה בעיניה ואמרה:
-"שתי בשורות הבאתי עימי ילדה שלי. האחת טובה, והשניה - רעה".
-"ספרי לי את הרעה קודם", ביקשה נוגה.
-"לא" ענתה האם, "הרעה באה בעיקבות הטובה..."
-"אז מה הטובה?" שאלה,
-"הבשורה הטובה היא - שמצאתי את האושר. מצאתי את האהבה אותה
חיפשתי כל חיי"  אמרה, ועיניה נצצו מאושר.
-"אם כך, מהי הבשורה הרעה?"
-"הבשורה הרעה היא... שעל מנת לקטוף את האושר הזה, יהיה עלי
לעזוב את הארץ, ולנסוע אחר אהבתי לארץ רחוקה".

דוך של עצב כיסה את עיני האם כאשר חיבקה אותה בתה בחום, ושמעה
את קולה של נועה ממלמל:
"אני מאושרת בשבילך, אמא, ואת תסעי לך אחרי ליבך. האושר הזה
מגיע לך !  עכשיו, לאחר שמצאתיו - לא אתן לך לוותר"

הן פסעו חבוקות לעבר המכונית, דוחפות לפניהן את העגלה העמוסה.
זרזיר שחור כנף עמד לו על פגוש המכונית, ובפיו - הנוצה הלבנה.
נוגה פרקה את המזוודות לתא המטען, והתיישבה במושב הנהג, התניעה
את המכונית, הסיטה ראשה אל החלון, מחתה דימעה  מתגלגלת מזוית
עינה, הרכיבה את משקפי השמש על אפה ולחצה על דוושת הגז...